בנם של מרים ועידן-עוזיאל. נולד ביום כ"ד בחשוון תשס"ד (19.11.2003) באלון שבות. אח לתמר, בעז, שולמית ואביגיל.

יונתן גדל והתחנך באלון שבות שבגוש עציון. לאחר בית הספר היסודי עבר ללמוד בתנאי פנימייה בישיבה התיכונית בקריית ארבע ("יתק"א").

בעבודת השורשים שכתב בגיל שלוש-עשרה סיפר על דמויות שהשפיעו עליו. מלבד הוריו וסביו, כתב על גבורתו של אב שמחבלים חדרו לביתו ביישוב עלי שבשומרון כמה ימים קודם לכן: "זה גרם לי לחשוב על כך שהייתי רוצה את היכולת לתפקד כמוהו במצבים כאלה".

בשעות הפנאי עסק בגילוף עץ, התאמן בפארקור (ספורט אתגרי המבוסס על תרגולי מכשולים) ואהב לטפס. יכולותיו הפיזיות היו גבוהות, והיו בו דריכות וזריזות יוצאות דופן.

הוא הצטרף כחניך לשבט "הנני" בסניף אלון שבות של תנועת הנוער "בני עקיבא" והתנדב בעמותת איל"ן לילדים נפגעים.

קשר טוב שרר בינו ובין הוריו ואחיו. סיפר אביו: "בקשר בין יונתן לביני זכינו שהייתה בינינו אהבה עמוקה וכן הערצה הדדית. כל אחד מאיתנו זיהה נקודה של גדלות בשני, שאותה העריץ". הוא הוסיף שאף שגיל ההתבגרות לא היה קל לבנו וכלל אתגרים ומשברים, תמיד הבליחה נקודת היושר הפנימי שלו וניווטה את התהליך.

יונתן, עלם חמודות, ניחן בשילוב של עדינות, התבוננות ורגישות עם שמחה מתפרצת ושובבות. מגיל צעיר חיפש למתוח את הגבולות של עצמו ושאף גבוה גופנית ורוחנית. בקסמו האישי, בישירות ובאמיתיות שלו שבה את ליבם של כל הסובבים אותו, ידע לשמח ולהלהיב אותם ועורר בהם משיכה לקרבתו. ככל שהתבגר, התגבר בו הרצון להיטיב עם האדם שמולו, וחבריו זכו בחבר נאמן שנחלץ לעזרתם.

עולם הקודש דיבר אליו והלהיב אותו. בעל פה הכיר את כל הזמירות, בייחוד את אלה של עדות המזרח. הוא האמין בערכו של עם ישראל ובצדקת הדרך של החיים הישראליים והזדהה עם תורת ישראל, עם עַם ישראל ועם ארץ ישראל. מכך התפתחה בו תחושת אחריות.

בתום כיתה י"ב החל ללמוד במכינה הקדם-צבאית "עֹצם" במושב נווה שבחבל שלום. כעבור שנה עבר לשלוחה של המכינה באופקים, מכינת "כאייל", משום שהתחבר מאוד לרב שלו, הרב יותם שורק, שהקים אותה ועבר ללמד בה. שם למד שנה נוספת. הוא נהנה מהלימודים ונקשר אל המכינה. הרב שורק זיהה בו גדלות פנימית הכוללת רצון להגיע עד נקודת הקצה כדי לברר את נקודת היושר הפנימי. בתקופה זו התכונן לשירות הצבאי הן מבחינה גופנית של פיתוח כוח הסבל והן מבחינה רגשית – פיתוח הוודאות הפנימית ביכולותיו ובהתאמתו למשימה.

מנעוריו שאף להיות לוחם, וביום 10.8.2023 התגייס לצה"ל ואכן שובץ ביחידה המובחרת "דובדבן" של חטיבת הקומנדו "עוז" בחיל הרגלים. לאחר מכן החל טירונות מאתגרת בבסיס האימונים של חטיבת הצנחנים. לחבריו לצוות הציע: "כשקשה אז מחייכים". "הוא היה מאושר, כל האישיות שלו פרחה שם", תיארה אימו, ואביו סיפר שעם הגיוס לצה"ל לקח על עצמו אחריות בתחומים שבעבר לעיתים ויתר לעצמו משום שהיו קשים לו, למשל ברגישות רבה יותר לזולת ובהתמדה בתפילות ובלימוד התורה.

במהלך הטירונות, ביום 6.10.2023, יצא לחופשת חג שמחת תורה והחליט לבלות אותה במכינה הקדם-צבאית "כאייל" שבה למד. בליל שבת, ערב החג, רקד עם חבריו בהתלהבות עצומה ובשמחה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באופקים, העיר שבה שהה יונתן באותה השבת, נשמעו אזעקות, ויושבי המכינה – חניכים ואורחים רבים – חשו אל המרחב המוגן. כשהחלו להישמע ירי ברחוב וצעקות בערבית, הבינו הכול שבחוץ מתחולל קרב עם מחבלים. יונתן, שלא היה חמוש, החליט בתושייה, באומץ וללא פחד לצאת להילחם בעזרת אבנים שאסף – החלטה שהייתה אך טבעית עבורו. לאחר שראה את המתרחש, הבין שאבנים לא יועילו, ושב אל המרחב המוגן.

עד מהרה חש שאינו יכול לשבת חסר מעש והצטרף לאורחי המכינה החמושים שאבטחו את מבנה המכינה. לאחר שהצטייד בסכין קומנדו מחייל, יצא שוב כדי להגיש עזרה ולפנות פצועים. חבר אמר לו: "זה לא אירוע לסכין", אך יונתן השיב: "עם מה שיש – עובדים".

ברחוב פגש את טלי, מתנדבת "מגן דוד אדום" שפינתה פצועים, בהם בנה שנפצע קשה ונשא נשק מסוג "מיקרו תבור". יונתן הציג את עצמו, אמר שהוא חייל וביקש את הנשק של הבן. אף שלפני כן סירבה לתת את הנשק למי שביקשו ממנה, ליונתן מסרה אותו בלי היסוס. "הסתכלתי עליו. ראיתי את החולצה הלבנה והציציות, את החיוך ואת הברק בעיניים, והוא נראה כמו מלאך שאוהב את המדינה ואת העם שלו ומקיים את הייעוד שלו – נכנס לשטח אש בשמחה וברצון ללחום למען המולדת", סיפרה.

יונתן חבר אל שני תושבי אופקים, ויחד הם עברו מחצר לחצר כדי לאתר מחבלים. הוא מצא אקדח על גופת מחבל ולקח אותו. אף שלא למד לתפעל את שני כלי הנשק שנשא, הצליח להשתמש בהם. כשאיתרו השלושה חוליית מחבלים שהתבצרה ביחידת דיור באחת החצרות, טיפסו על גג מבנה. בזמן שיונתן ירה לעבר המחבלים, הוא נורה בחזהו.

במשך יממה נחשב נעדר, עד שמפקד הצוות שלו מצא אותו על הגג ללא רוח חיים, חיוך על פניו, סנדלים אדומים לרגליו, בחגורתו סכין הקומנדו שמצא, וסביבו תרמילים רבים המעידים על הקרב הארוך שניהל.

טוראי יונתן אלעזרי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר עציון. הותיר הורים, שלוש אחיות ואח.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי.

ספד לו אביו: "מצאו אותך הרוג על הגג עם חיוך על הפנים. אני בטוח שהחיוך הזה לא ירד ממך מהרגע הראשון שנכנסת לזירה. מוטל על גג הבית ... נראית כל כך עדין. אני מרגיש כמו בעקדת יצחק. שלום לך בני, אהבתי אליך לא תחדל לעולמים". בהמשך כתב: "יונתן אהובנו, אנחנו כל כך מתגעגעים אליך, אתה כה חסר לנו, אך אנו יודעים שמעשך הוא מעשה גדול, את חֵילך מסרת בשביל עם ישראל. אתה ושכמותך, מתוך נדיבות לב אין-סופית, בתגובה מיידית, חתרתם למגע והצלתם את עם ישראל".

ספדה אימו: "תילחם שם בשמיים למעננו, תמס לבבות, תשיר, תרקוד. אני כבר מרגישה שאתה נלחם למעננו". כן סיפרה: "כל מי שמכיר אותו לא הופתע. התחושה היא שהוא חי בשביל הרגע הזה ... כואב וגם מנחם שיונתן היה בתקופה הכי טובה שהייתה לו בחיים. זכינו לראות אותו פרפר מהמם בשלב שהגשים את הציור של עצמו והיה מאושר".

ספד לו רבו, הרב יותם שורק: "צר לי עליך אחי יונתן! אבל כְּדָוִד היית בשמחת תורה. כדוד! כרכרת בכל עוזך עם התורה בליל החג. לא נתת לאף אחד לשבת. וזה היה אמיתי אצלך. כל מה שהיית עושה היה אמיתי, פנימי ועמוק. בתהליך עדין מאוד קיבלת על עצמך עול תורה ומצוות במכינה. ולאחר מכן בגיוסך לצבא העמקת עוד יותר לעבודת המידות, עין טובה ומצוינות. כדוד רצת עם אבנים לקרב בוודאות שה' יזמן לך להילחם, ואכן זימן לך נשק. היה אפשר להתבלבל בך ולחשוב שאתה חי בסרט, אבל הצורה שבה חתרת למגע בקרב – באלתור, בנחישות, בגבורה, באבירות לב ממש – הוכיחה לכולנו מניין הכול נובע. אמת צרופה של לב בוער באהבת האומה ומסירות נפש לקיומה ... החבורה כולה מרגישה הרבה הכרת הטוב על השיעור שלימדת אותנו. ותמיד תחיה בתוכנו״.

היוצר גלעד שגב כתב את השיר "בידיים חשופות" לזכרו והלחינו יחד עם גלעד שמואלי במסגרת פרויקט "גיבורים": "יונתן יושב בחדר עם כל החברים שלו / פתאום שומע צעקות / קרב של יריות. // הוא יודע זה זמן ללכת, / הגיע הזמן שלו. // כמו דוד המלך, / הוא אחז באבן, / טיפס על החומות, / ריחף מעל גגות, / האיר להם את הדרך, / מול היריות, / בידיים חשופות. // יונתן, / שומר על הזמן חולף, / משאיר את פעימות הלב, / הוא לא עוזב את החבר, / ואז אומר: // אל תפחד אל תירא, / אתה לא לבד. / אל תירא, אל תפחד. // כמו דוד המלך, / הוא שכב על אבן, / חייך אל הבאות, / קיבל את האבות, שהראו לו את הדרך, / וליטפו פניו, / בידיים חשופות". סרטון של השיר עם תמונות מחייו של יונתן ניתן לצפייה באתר "יוטיוב".

בחודש פברואר 2024, בסיום טקס מסע הכומתה של צוותו של יונתן, הוענקה להוריו כומתה אדומה.

ב"ערב גבורה" שהוקדש לנופלים בני אלון שבות, שהתקיים בחודש יולי 2024 בבית הכנסת שבו התפלל יונתן מאז ילדותו, יצא לאור סידור לעילוי נשמתו ונחנכו ארונות חדשים של ספרי קודש.

בספר "יום אחד באוקטובר" מאת יאיר אגמון ואוריה מבורך, המתאר ארבעים סיפורי גבורה מיומה הראשון של המלחמה, הוקדש פרק ליונתן. גם בספר "אנחנו בדרך: סיפורי גבורה של אזרחים שהצילו חיים ב-7 באוקטובר" מאת נחום אבניאל תואר סיפור גבורתו.

באתר "יוטיוב" הועלה סרטון עם מחרוזת שירי תקומה שהפיקה מכינת "עֹצם" לעילוי נשמתם של בוגריה שנהרגו במלחמה, בהם יונתן.

דפי אינטרנט לזכרו הועלו באתר של ארכיון אלון שבות, באתר תנועת "בני עקיבא" ובאתר עמותת "דובדבן".

משפחתו התגייסה להקמת "בית יונתן", מקום מפגש ופעילות למען החברה והנוער באופקים.

בחודש אוגוסט 2024 הקים נוער אלון שבות בריכה לזכר חמשת חללי היישוב, בהם יונתן.