יוסף (יוסי), בן מרים ואליהו, נולד ביום י"א באייר תרצ"ה (14.5.1935), במרקש שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תש"ו (1946). הוא למד בבית-הספר היסודי "אליאנס" בעיר מולדתו ובכפר בתיה שברעננה, ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי במקווה ישראל ובקורס לטכנאי חקלאות.

יוסף גויס לצה"ל בתחילת ינואר 1955. אחרי הטירונות השתלם בקורס מצ"פים ובקורס מפקדי עמדות. הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו, ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב ובהתנהגותו הטובה.

לאחר שחלה - שוחרר משירותו הצבאי הסדיר, ומאז היה נקרא רבות לתקופות של שירות מילואים. באחת מהן הוצב לחיל הרפואה והשתלם בקורס לחובשי הגמ"ר, והיה לנהג-חובש. על השתתפותו במלחמה בשנת 1967 הוענק לו "אות מלחמת ששת-הימים". יוסף הרבה ללמוד ולעיין בכל עת מצוא. הוא היה לטכנאי-חקלאות בחבל הנגב וכבר בהיותו בן עשרים ואחת שנים נשלח להשתלם בהאיטי, ועתיד היה להישלח לטהראן, לסייע למשרד החקלאות של ממשלת איראן. יוסף ביקש לו תמיד דרכי עשייה חדשות, לבל יקפא על השמרים וישקע בתוך השגרה. חבריו מספרים, כי "בכל שעשה, נטל על עצמו את המעמסה הכבדה ביותר. במרצו הרב ובתושייה הרבה, ליווה תמיד את המתיישבים שעלו על הקרקע. הוא היה להם לאב ולידיד, וסייע להם ככול שיכול. משחר היה על פתחי מנהלי היחידות השונות ומחפש דרכים להקל עליהם את היקלטותם במקום יישובם החדש". יוסף היה טוב-לב, שמח ודן כל אדם לכף זכות. הוא היה חברותי ומכניס אורחים בעין יפה. נכון היה תמיד לעזור לזולת בנדיבות ובנפש חפצה. היה לו חוש הומור מיוחד במינו והוא אהב להתלוצץ ולעשות לפעמים מעשי קונדס, אך ידע לעשות כן בלי לפגוע ובלי לחרוג מגבולות הטעם הטוב. יוסף היה אדם דתי, שקיים כל מצווה קלה כחמורה, וחינך את ילדיו ברוח התורה וברוח אהבת עם ישראל וארץ-ישראל. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס יוסף ונשלח עם יחידתו לחזית הדרום. בכל ימי המלחמה עשה הרבה בפינוי נפגעים ובחלוקת ציוד וזכה על פעולתו זו לשבחים מפי מפקדיו. ביום ב' בכסלו תשל"ד (27.11.1973), נפל בעת מילוי תפקידו, כשנסע לחלק ציוד רפואי ליחידות שונות בסיני. לאחר יומיים הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-גת. השאיר אחריו אישה, שני בנים ושלוש בנות, אב, שלושה אחים וארבע אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל.