בן פאולה ושלמה, נולד ביום ז' באב תרפ"א (11.8.1921) בעיר רגנסבורג, גרמניה. הוריו, ציונים מאז 1900, חינכו את בנם לציונות מגשימה והוא עלה ארצה עם הוריו בשנת 1933. למד בתל-אביב. בשנות המאורעות תרצ"ו-תרצ"ט השתתף, על אף גילו הצעיר, כמקשר וכעוזר למפקד בהגנת תל ליטווינסקי, מקום מגורי הוריו. בזמן שאביו היה בעמדה התגנב בנו החוצה אף הוא ורץ למילוי תפקידו. בשנת 1937 הפסיק את לימודיו והחל נודד בארץ כפועל חקלאי וכאיש "הגנה" פעיל. הוא אהב את עבודת-האדמה והיה נוהג לומר: "כל עוד הטורייה בידי - לא אובד". כאיש-צבא מובהק התמסר כולו אחרי זמן-מה לתפקידי הדרכה במסגרת ה"הגנה". ניחן במיוחד בחוש התמצאות בשטח והיה לסייר מעולה. לאחר שנים של עבודה מסורה ב"הגנה", בה הוכיח את כשרונותיו הצבאיים והפיקודיים, השתחרר כדי להשתתף בסמינריון למדריכי-נוער בירושלים ולעסוק בעבודת הדרכה וחינוך שראה בה את מטרת-חייו. עם תום לימודיו בסמינריון עבד כמדריך נוער במוסד "אהבה" (שם נשא אישה), במסירות ובהצלחה רבה עד פרוץ מלחמת- העצמאות ואז התגייס לשירות מלא.

כמפקד לחם באומץ-לב במסגרת חטיבת "כרמלי" באזור הגליל המערבי, הוכיח את כשרונותיו כמורה-דרך למובילי האספקה לקיבוץ יחיעם הנצור וכך גרם להצלתו. לאחר בלימת הפלישה בעמק הירדן נטלו כוחותינו את היוזמה ותקפו באזור הגלבוע. לאחר שנתפסה אחיזה ברכס הגלבוע תקפה חטיבת "כרמלי" בליל 2-3 ביוני את ג'נין וכבשה את המשלטים החולשים על העיר. הצבא העיראקי, שעבר לשומרון לאחר כישלונו בעמק הירדן, ריכז כוחותיו ותקף נגד, ובלחץ התקפה זו נאלצו כוחותינו לסגת. בקרב זה, בשוכבו פצוע קשה דרש מחבריו שטיפלו בו כי יוסיפו ללחום, משום שלו לא יוכלו לעזור. אחרי מותו נולדה לו בת שנקראה על שמו, יוספה. אחרי נופלו הוענקה לו דרגת סרן.

ביום כ' באב תש"י (3.8.1950) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.