בן אברהם. נולד בשנת תר"פ (1920) בפולין, ועלה לארץ-ישראל עם משפחתו בהיותו בן שנתיים. התחנך בבית הספר "תחכמוני" בירושלים ונחשב לתלמיד מוכשר ומתמיד. יוסף ינק מן התנ"ך וממקורות ישראל. באחד מחיבוריו כתב: "כבן עשר הייתי וכבר החילונו ללמוד נביאים ומאז היו כל מעייני בהם. מצאתי ניחומים לצערי והם קשרוני אל עמי וארצי . . . החלטתי לסייע בבניין ארצנו במה שיכולתי: הפצתי סרטי הקרן הקיימת, מכרתי בוליה ותרמתי ליהודי הגולה שיעלו לישראל . . . בתולדות ישראל מצאתי את סבלות היהודים - ואף על פי כן לא אבד ישראל. מאות שבטים ועמים נעלמו ועמנו קיים זה אלפי שנים ויהיה קיים לנצח". לאחר סיום לימודיו עבד זמן מה במשרדי קרן-היסוד והצטיין בעבודתו. היה חבר ומדריך ב"מחנות העולים", נמנה עם חברי ה"הגנה" בירושלים וראה את עתידו בחיי עבודה בקיבוץ. לשם כך הכשיר עצמו במקצוע השרברבות. רצח ארלוזורוב השפיע קשות על יוסף: "נבוך ונדהם הייתי מהלך ברחוב . . . נחמתי: חיים מת אך רוחו חיה. ובעצם יום האסון מחליט אני להמשיך את פעולותיו לחיות חיים פשוטים חיי עמל, להוציא את לחמי מן האדמה, בזיעת אפיים לעבוד. להיות איכר". חלום חייו של יוסף נקטע בתחילת מאורעות הדמים תרצ"ו-תרצ"ט. ביום י"ט בתמוז תרצ"ו (9.7.1936) נרצח ביריות, בחזרו מעבודות חשמלאות בבית ההבראה "ארזה", כאשר ערבים תקפו מן המארב את האוטובוס שהוביל פועלים לירושלים, ופצעו חמישה נוספים ביניהם יעקב ישראלוב שמת לאחר מכן מפצעיו. בהלוויתו השתתף משמר כבוד של "המחנות העולים". יוסף נטמן בהר הזיתים בירושלים. השאיר הורים ומשפחה.

שמו הונצח בספרים "מאורעות תרצ"ו" ו"בדם ואש מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז". בעתונים "הארץ" ו"דבר" סיפרו חבריו ומורו על דמותו של יוסף.