בן מאיר ואסתר. נולד ביום ב' בטבת תרצ"ב (12.12.1931) בתל- אביב. כשהגיע לגיל-הלימודים התחיל לומד בבית-ספר יסודי מעורב בנוה-צדק ולאחר-מכן, כאשר סיים את לימודיו שם, המשיך ללמוד בבית-הספר המקצועי על שם מכס פיין בתל-אביב וסיים אותו. גויס לצה"ל ביוני 1948 לחיל השריון. הוא סיים את בית-הספר לטנקיסטים והיה אחד השריונאים הוותיקים בצה"ל. בכל פעולה שאף להיות המוביל והראשון. במשך השנים הגיע לדרגת סרן. היה נקרא מזמן לזמן למילואים וכשפרצה מלחמת ששת הימים השתתף בה יוסף עם פלוגתו במספר קרבות קשים (על החניון בביר-גפגפה, בכיבוש אל-עריש, בקרב המאחז על התעלה בראס אל-עייש ועוד) ואף נפצע בידו ובעינו. לאחר-מכן התנגד להורדת סוג בריאותו כתוצאה מכך וחזר לשרת בפלוגתו ותוך מילוי תפקידיו ביעילות. בפעולה האחרונה אשר בה נפל, היא פעולת-התגמול נגד בסיסי החבלנים הירדניים, הידועה כמבצע כראמה (העיירה ממזרח לירדן בה התרכזו וממנה יצאו חבלני-האויב לשטח ישראל) עמד יוסף בראש מחלקת טנקים ואז נפגע על-ידי פגז של שריון האויב; זה היה ביום כ"א באדר תשכ"ח (21.3.1968). הניח אשה ושלושה ילדים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. אחרי נפלו שלח מפקד-יחידתו מכתב-תנחומים לרעייתו ובו כתב כי לא ישכח שבמלחמת ששת הימים היו מתכוננים לבצע משימה קשה שבמסגרתה הטיל עליו המפקד תפקיד לא קל והוא זוכר שיוסף הודה לו לאחר-מכן על האמון שנתן בן בבחרו בו לביצוע התפקיד הקשה. בהמשך הדברים כתב: "כן לא אשכח את השמחה והאושר על פניו במסדר הנצחון של החטיבה באל-עריש, שלמרות פציעתו הצליח להגיע ולהשתתף שוב עם יחידתו. גם למבצע כראמה הוא יצא בטוח בעצמו ובטוח בצדקת העניין שבגללו היה צריך לצאת. הוא נע בטנק שלו ונלחם, צמוד לרכב שלו עד שנפגע ונפל". קיצור-תולדותיו הובא בספר "על במותיך חלל" שבהוצאת חבריו לנשק ומפקדת-היחידה.