בן גולדה גניה ויעקב. נולד ביום ל' בניסן תרצ"ד (15.4.1934) בוורשה בירת פולין. בן יחיד להוריו.

יוסי גדל בוורשה בתנאי חממה: בבית אמיד, מוקף מטפלות ופינוק. בשנת 1939, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, המשפחה החלה לברוח כדי להציל חייהם. בנתיב הייסורים של הנדודים הם הגיעו לרוסיה והמשיכו עד סיביר, שם עזב אותם אבי המשפחה כדי להתגייס לצבא הפולני שנלחם עם צבאות הברית נגד הצורר הנאצי.

עד 1942 נדדו יוסי ואימו בכל רחבי רוסיה הגדולה, מסיביר המושלגת דרך טשקנט ואוזבקיסטן, והצליחו להגיע לטהרן. במסגרת שיתוף פעולה ותיאום בין השלטונות הבריטים בארץ ומוסדות הצבא הפולני הגיעו בני המשפחה, במשאיות צבאיות ובמדים, דרך עיראק, עבר הירדן עד למצרים, ומשם ברכבת לארץ ישראל. הם התיישבו בתל אביב והחלו בחיים חדשים. בתום המלחמה שוחרר האב מהצבא והצטרף אליהם בארץ.

יוסי למד ב"בית החינוך של זרם העובדים" בתל אביב, והמשיך את לימודיו בקיבוץ גבעת השלושה, שם סיים את לימודיו בבית הספר היסודי. הוא שב לתל אביב והחל ללמוד בתיכון המקצועי "מונטיפיורי", אולם משיכתו לחיי הקיבוץ החזירה אותו למשק, לחברת הנוער, ועמם יצא ל"הכשרה" וללימודים בקיבוץ שער העמקים.

בתום לימודיו התגייס לצה"ל, לנח"ל. במסגרת שירותו הצבאי יצא לקורס סיירים, שירת תקופה מסוימת בצפון בקיבוץ דן וספג את הפגזות הסורים. בהמשך נשלח לירושלים, לשרת בהר הצופים שמאז מלחמת העצמאות היה מובלעת ישראלית בשטח ירדן, נצור ומנותק מהמדינה. בהתאם להסדר עם ירדן, שירת כחייל מוסווה במדי משטרה, על מנת שיוכלו להגיע להר.

עם שחרורו מהצבא המשיך יוסי לטייל ולסייר בארץ, להכירה וליהנות מנופיה. בנו מספר כי התרשמותו העמוקה ממכתש רמון גרמה לו לרצות לשנות את שם המשפחה מ-ראוכמן ל-רמון, אך לבקשת הוריו, שנשארו שריד בודד ממשפחה ענפה, נמנע מלעשות צעד זה.

יוסי חזר ללימודים, לסיים את בחינות הבגרות וללמוד מקצוע - מכונאות דיזל. בשנת 1955 הכיר את תמר ימיני, השניים נישאו והתחילו את חייהם המשותפים במשק ההורים בכפר ויתקין. בהמשך נתקבלו למושב חדש שהוקם בדרום - ניר בנים.

השנים הראשונות במושב החדש היו קשות. עבודה מפרכת, הכנסה נמוכה, עבודה עצמית ללא עזרת פועלים או כלים מכניים, כמו כן קשיי ביסוס המשק וטיפול בשני התינוקות שנולדו - שרה ואמנון. בהמשך רכשו את הטרקטור הראשון שאפשר להם עבודה מחוץ למשק, החלטה זו גרמה למשפחה להעתיק את מגוריה לעיר אשקלון, שם נולדה בתם הצעירה מיכל.

שלושת הילדים שגדלו העשירו את עולמו של יוסי, אשר כבן יחיד שאף תמיד למשפחה גדולה, והוא הקדיש את כל זמנו לרעייתו ולילדיו. הוא גם השתלב בחיים החברתיים בשכונת אפרידר באשקלון. אהב ריקודי עם, חברה וטיולים, והיה פעיל על אף עבודתו הקשה כטרקטוריסט עצמאי.

בשנת 1972 החל לעבוד בחברת "יעדים" כשכיר. מולה הרמתי היה מנהלו בחברה וגם מפקדו במילואים, בחרמ"ש ואחר כך בשריון.

בבוקר יום כיפור תשל"ד, 6.10.1973, שעות אחדות לפני פרוץ המלחמה, גויס יוסי. באותו יום, שבת אחר הצהריים, היה הקשר האחרון של המשפחה איתו והוא נשלח ללחימה בדרום. בימים הבאים לחם ב"חטיבת נתקה" מול המצרים ועבר כמה קרבות קשים. בבוקר יום חמישי 11.10.1973 הוא נפצע קשה בקרב שבו נהרגו רבים, בהם מפקד הגדוד.

כבר לאחר הימים הראשונים לאשפוזו בבית החולים "תל השומר", ולמרות הכאבים הקשים והניתוח שעבר, ריכז יוסי סביבו מתנדבים לפעולה למען פצועים ומשפחותיהם. כעבור מספר חודשים, כאשר סבל עדיין מכאבי הפציעה, נסע לבקר את חבריו הפצועים בבתי חולים אחרים ואת המשפחות השכולות של חבריו. כשהיה עדיין בשלבי החלמה לקח על עצמו להיות איש הקשר בין אנשי החטיבה באפריקה ואנשי המועצה האזורית חוף אשקלון ש"אימצו" את החטיבה, דאג לשלוח לחבריו עוגות כל שבת, סופגניות לחנוכה, ציוד ועוד. כל אותה תקופה עדיין סבל מכאבים, אושפז לעתים והחלמתו הייתה חלקית ואטית.

לאחר שחרור הגדוד במאי 1974 החל יוסי לעבוד בחברת "יובל-גד" כמפעיל עגורן צריח. אך לאחר תקופה קצרה ביותר הכאבים הכריעו אותו, והאשפוזים הממושכים גרמו להפסקת עבודתו.

בספר לזכרו של סגן-אלוף מולה הרמתי, מפקד הגדוד, נכתב על יוסי: "בזחל"ם בו התקדם מולה להדוף את המצרים במלחמת יום כיפור היה גם מלווהו הקבוע והנאמן יוסקה. באותה פגיעה עצמה שהכריעה את מולה נפגע גם בן לווייתו יוסי, נפגע אך נותר חי. ועם פצע בלב חזר לעירו, לאשקלון. חודשים ארוכים סבל יוסי מכאובים, מפרפר בין תקווה לייאוש, עד אשר כרע, נפל גם הוא".

יוסי ראוכמן נפטר ערב יום הכיפורים בט' בתשרי תשל"ה (14.9.1975), שנתיים לאחר פציעתו. בן ארבעים ואחת שנים וחצי במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון. הותיר אישה, שתי בנות ובן.