בן רבקה ושמואל פרנסקי. נולד ביום כ"ח באלול תרפ"ו (7.9.1926) בגרודנה שבפולין. אח למשה, אריה (ארלה) ושולמית.

יוסף, שכונה יוסקה בפי אוהביו, נולד למשפחה ציונית. בהיותו בן ארבעה חודשים עלה לארץ עם משפחתו, והם התיישבו בתל אביב. תחילה גרו בשכונת שבזי, ומשם עברו לרחוב יוסף הנשיא שבלב העיר.

את ראשית חינוכו קיבל בבית הספר לבנים שברחוב אחד העם. בשנת 1936, והוא אז בן עשר, פרץ "המרד הערבי הגדול" ("מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט") –פעולות טרור שביצעו ערבים כלפי יהודים ונגד מוסדות המנדט הבריטי. בגבור ההתקפות עברה המשפחה להתגורר ברחובות, וחזרה לתל אביב כעבור שנתיים.

כילד וכנער צעיר היה פעיל ב"תנועת הצופים העבריים" והשתייך לחבורת "שכונת הים", שעם חבריה שמר על קשרי אחווה וידידות לכל אורך השנים.

משחר נעוריו, גמר אומר להקדיש את חייו לעם ישראל ולארץ ישראל. באוקטובר 1942, בהיותו כבן שש-עשרה, התגייס ל"נוטרות" – כוח משטרתי יהודי שפעל במסגרת המשטרה הבריטית – ונטל חלק בפעולות שמירה והגנה. ביולי 1943 נענה לקריאת מנהיגי היישוב והתנדב לצי המלכותי הבריטי, כדי לתרום למאמץ הכולל במלחמה בגרמניה הנאצית. זכה לראות את ניצחון בעלות הברית, במאי 1945, והמשיך לשרת בצי עד יוני 1946. את מרבית שירותו עשה באלכסנדריה שבמצרים.

עם חזרתו לארץ, חדרה בו ההכרה כי הבריטים לא יאפשרו הקמת מדינה יהודית ללא מאבק. כמי שהזדהה עם האידאולוגיה הרוויזיוניסטית, שדגלה בלחימה אקטיבית בשלטון המנדט, החליט להתנדב ליחידות הלוחמות של "אצ"ל" (ארגון צבאי לאומי). ב-1946 ו-1947 השתתף במספר רב של פעולות, ובהן: חטיפת השופט וינדהאם כדי לבטל עונש מוות שגזר על לוחמי האצ"ל; פעולת חבלה ליד כפר ויתקין; הנחת מוקשי דרך; ניסיון פיצוץ מטה ה"כלניות" (כינוי לשוטרים האנגלים) בטבריה; חטיפת חלל אצ"ל מבית החולים "הדסה" והעברתו לקבורה, ועוד.

גולת הכותרת של פעילותו באצ"ל הייתה הפריצה לכלא עכו – פעולה שנועדה לשחרר את לוחמי המחתרות אצ"ל, "לח"י" (לוחמי חירות ישראל) וה"הגנה". תוכנית החילוץ כללה כוח שיגיע מבחוץ, במסווה של חיילים בריטים, ופעולת פריצה של האסירים מתוך הכלא. יוסקה נהג בג'יפ הפורץ של מפקד הפעולה והניח מוקשים לשם חסימת הגישה לעיר העתיקה של עכו. הלוחמים התעכבו בהגעה לנקודת הפריצה והנסיגה מהכלא הסתבכה בגלל כוח צנחנים בריטי ששהה באזור ופתח באש על הנסוגים ועל ג'יפ הפיקוד. הבורחים במשאית הראשונה נתפסו והוחזרו לכלא. יוסקה עלה על המשאית השנייה ונסוג איתם לקיבוץ דליה, שם נטשו את כלי הרכב וחזרו רגלית לבנימינה. עשרים ושבעה מהאסירים הצליחו לברוח; עשרה מבין הלוחמים והבורחים נהרגו ובהם דב כהן ("שמשון"), מפקד הפעולה, ואחרים נפצעו; שלושה-עשר נתפסו על ידי הבריטים. שלושה לוחמי אצ"ל – אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס נידונו למוות ונתלו בעכו ב-29 יולי 1947 והיו לעולי הגרדום האחרונים. בדיעבד, פעולת הפריצה לכלא עכו זירזה את החלטת הבריטים להחזיר את המנדט על ארץ ישראל לאו"ם ולהתפנות ממנה – מהלך שאפשר את הקמת מדינת ישראל.

כחצי שנה אחרי המבצע, בכ"ט בנובמבר 1947, קיבל האו"ם את ההחלטה על חלוקת הארץ לשתי מדינות; למחרת פרצה מלחמת העצמאות. יוסקה, שחש כי עליו לפעול במסגרת רחבה יותר, החליט להתגייס לפלמ"ח ("פלוגות המחץ"). עם גיוסו, בינואר 1948, צורף לגדוד הרביעי ("הפורצים") של חטיבת "הראל" כמפקד כיתה וכמפקד מחלקה בפלוגתו של דוד אלעזר ("דדו"), לימים הרמטכ"ל, והשתתף בכל קרבות הגדוד לפריצת הדרך לירושלים. בין היתר, השתתף בכיבוש הכפרים במרחב שער הגיא ובכיבוש מנזר סן סימון בשכונת קטמון; פיקד על המחלקה הפורצת לעיר העתיקה דרך שער ציון; השתתף בכיבוש הר ציון ולחם בניסיון כיבוש מוצב הרדאר שליד קיבוץ מעלה החמישה. מפקדיו ופקודיו העידו כי היה לוחם ומפקד אמיץ, עשוי ללא חת, שקול, בעל תושייה ויוזמה, משדר אופטימיות גם ברגעים הקשים, ומעל הכול – נאמן ומסור ללוחמים ולחברים.

לאחר קום המדינה וכינון צה"ל המשיך לשרת כמפקד מחלקה בחטיבת "גבעתי". משתמה מלחמת העצמאות חתם על המשך שירות בצבא הקבע. אז, בהתאם לדרישת דוד בן-גוריון כי קציני צה"ל יישאו שמות עבריים, עברת את שם משפחתו ל-רונן. בתפקידיו הבאים שירת כסגן מפקד מחלקה בחטיבה 7 (כיום: "עוצבת סער מגולן") – חטיבת שריון סדירה, וכמפקד פלוגת מפקדה בבית הספר לשריון.

באוקטובר 1950, תוך כדי שירותו, נישא ליונה, בחירת ליבו מנעורים.

ב-4 באפריל 1951 פיקד על כוח הסיור שיצא לאל-חמה (חמת גדר) שבאזור המפורז ברמת הגולן – פעולה שנועדה לבטא ולממש את הריבונות הישראלית. הלוחמים נקלעו למארב סורי, ובקרב הקשה שהתנהל נפלו שבעה מהם, ושני לוחמים נלקחו בשבי. בקרב זה נפצע. על הצטיינותו כמפקד בפעולה זו קיבל מכתב הערכה.

פציעתו של יוסקה הייתה מורכבת, ובעטייה לקה בסוכרת. לאחר תהליך החלמה ושיקום, והגם שהוכר כנכה צה"ל, החליט לשוב ולשרת ועבר למסלול שירות עורפי. הוא מונה לראש מדור נפגעים באגף כוח האדם, ולאחר מכן לראש ענף נפגעים. עסק בטיפול בפצועי צה"ל, בטיפול במשפחות השכולות ובהחזרת שבויים. בכל אחד מהתפקידים שמילא באה לידי ביטוי אהבתו לאדם ותחושת המחויבות כלפי החיילים, המשפחות ומדינת ישראל. כתב חברו חיים: "יוסקה היה איש פיקח, הבין נושאים ובעיות על נקלה, אך לא הביע כלפי חוץ את אשר בליבו. איש שומר סוד מאין כמוהו, איש שאפשר היה לתת בו אמון ולשוחח בדברים רגישים. איש אמת וצדק, אשר ברוח טובה ידע להעמיד כל אחד במקומו בעדינות ובשקט."

יוסקה ויונה גרו בתל אביב, ובהמשך ברמת גן. במרוצת השנים נולדו בנותיהם אירית ודלית. בצד עשייתו המרובה תואר כאיש משפחה אוהב, דואג, מסור ומפנק – "אבא במלוא מובן המילה," כתבו בנותיו.

בראשית 1977, לאחר עשרות שנות שירות ותרומה למען ביטחון ישראל השתחרר מצה"ל, בדרגת סגן-אלוף. נמנה עם חברי מועדון "חמשת האותות" – לוחמים שהוענקו להם אותות של: לוחמי המחתרות, מלחמת העצמאות, מבצע "קדש" (מלחמת סיני), מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

לאחר יציאתו לגמלאות המשיך לעסוק בפעילות התנדבותית ענפה. בין היתר, התנדב במשרד הביטחון, בעמותת "עם יפה עם אחד", ב"קרן קימת לישראל", ב"אגודה למלחמה בסרטן" ועוד. על עשייתו הרבה זכה לשלל תעודות הערכה והוקרה. במלאות לו שבעים, העניקו לו חבריו יוצאי האצ"ל מ"חוג תגר למשפחה הלוחמת" מגן הוקרה מהודר עם הקדשה מרגשת.

יוסקה, סיפרו אוהביו, השתייך לזן המכונה "מלח הארץ" – מפקד נערץ, לוחם נועז, חבר של אמת, ומעל לכול אדם ישר והגון, צנוע, אציל נפש ונעים הליכות; "אשרי האומה שמתברכת בבנים כאלה," כתב חברו אלי, "לנו היית מופת אישי."

ברבות השנים, התלקחה מחלת הסוכרת שקיננה בגופו. מצבו הידרדר והלך והוא אושפז לעיתים תכופות. רעייתו לא חסכה כל מאמץ כדי להקל את ייסוריו וטיפלה בו במסירות; כל בני המשפחה עטפו אותו באהבה ועמדו לצידו יום וליל. כמעט עד היום האחרון, כאשר נשאל לשלומו, ענה בשקט, כמעט בלחישה – "בסדר גמור," והוסיף עם חיוך קטנטן, "בסדר, אבל לא גמור."

יוסף רונן (יוסקה פרנסקי) נפטר ביום י"ח בכסלו תשס"ה (1.12.2004), והוא בן שבעים ושמונה. הובא למנוחות בבית העלמין "ירקון", תל אביב. הניח רעיה, שתי בנות, נכדים ואח.

ספדה לו בתו אירית: "אבא יקר שלנו, רבים מכירים אותך כאלוף במעשים וממעיט בדיבורים. בדרכך המיוחדת היית תמיד דוגמה ומופת לאיך צריך את המדינה לשרת. בצנעה ובשקט, אך בנחישות ובגבורה התגייסת לכל משימה. ... חברים אומרים שאפשר את הסרגל ליישר לפי דרך החיים שלך; את השעון לכוון לפי הדיוק שלך; ואת המצפן – לפי סולם הערכים שלך. ואכן היושר, החברות, הצניעות והאהבה, המון אהבה, היו אצלך תמיד בבסיסה של כל עשייה. אהבה לאדם, לעם ולארץ. אהבה עם כל הלב, אהבה של אמת. ... וכמה גדולה הייתה האהבה שלך לאימא... תחסר לנו מאוד אבא אהוב. אבל מה שהיית בשבילנו – שלנו לעד."

יוסקה מונצח באתר עמותת דור הפלמ"ח.