בנם הבכור של צלה ואלכסנדר (סנדרו). נולד ביום א' באדר ב' תש"ח (12.3.1948), בקיבוץ שדות-ים שמדרום לקיסריה. אח בוגר ליואב ומיכל.

בהיותו בן שנתיים עבר עם הוריו לחיפה, כדי לסייע למשפחה שעלתה מאיטליה ולאחר כשנה עברו לקיבוץ כברי שבגליל המערבי, שם גדל והתחנך בכיתת "רימון".

ספי חווה את הילדות במלוא עוצמתה. מגיל צעיר באו לידי ביטוי קווי אישיותו: חברותי, מלא חדוות חיים, אוהב ונאהב, קושר קשרים בקלות ומעניק בכל הלב. יוזם ומוביל מעשי הקונדס. כישוריו התיאטרליים זיכו אותו בתפקידים הראשיים בהצגות. בהווי, ליד המדורה, נהג לשיר ולספר בדיחות ונחשב ללץ של החבורה. ככל שהתבגר התחדדו תכונותיו המובילות: כריזמה סוחפת, יכולת הנעה וביצוע, כושר מנהיגות ודבקות במטרה. "כשספי הציב לעצמו אתגר" העידו בני כיתתו, "שום קושי או מכשול לא היו יכולים לעצור אותו. אם החליט, אז יבצע ויהי מה".

ספי, המשיכו וסיפרו, שימש עמוד התווך בבניית המתקנים במחנות ומי שעמס על עצמו את הציוד הכבד בטיולים. אך יותר מכול הייתה זו הרגישות הנדירה שגילה כלפי הזולת; הדאגה לאחרים, האכפתיות, החמלה והרצון לעזור.

ספי התגייס לצה"ל ב-14 באוגוסט 1966, הוצב בחיל הרגלים והתנדב לגדוד 890 של חטיבת הצנחנים. לאחר הטירונות המשיך לקורס מ"כים, במסגרתו לחם במלחמת ששת הימים ביוני 1967. השתתף בקרבות רפיח ובאחד הקרבות, בציר הדיונות שבין רפיח לאל-עריש, חילץ את מפקדו תוך סיכון חייו. סיפר יצחק רגב: "הגוף הגדול והחזק מתכופף באחת ומעמיס אותי כאילו הייתי נוצה. ספי מתחיל לנוע איתי בדיונה הטובענית, כאילו היה באימון, באותו שטח מוכה אש. הוא מחלץ אותי ואני לא יודע האם אני חייב לו את רגלי או את חיי - ובעצם את שניהם יחד".

במלחמה זו חש ספי את הפרדוקס של היותו לוחם אך גם בן אנוש. וכך תיארה אימו, צלה, את מפגשם הראשון אחרי המלחמה: "חיבקת אותנו ובפנים מלאי רצינות וכאב לחשת לנו: 'אני אחר, אחר. לא כמו שהייתי לפני המלחמה'". הוא סיפר גם כיצד פגש מצרי תועה במדבר וניגש אליו. בעוד החיילים צעקו "ספי, תפוס אותו!" ספי ראה שהוא צמא, הגיש לו את המימייה שלו ונתן לו ללכת לדרכו.

לאחר המלחמה היה מ"כ בצנחנים. סיפר דורון רובין, לימים אלוף: "היה בך שילוב מיוחד של יכולת מקצועית מעולה עם אישיות חמה ואוהבת שיודעת לתת ולהיות לעזר בזמן הנכון. כל מסלולך הצבאי היה בעשייה רצופה ומצטיינת".

לקח חלק בפעולת כַּרָאמַה (מבצע "תופת") ב-1968. היה רס"פ (רב-סמל פלוגתי) בתקופת המרדפים בבקעת הירדן, ברצועת עזה, בלחימה במחבלים, ובהתשה בתעלה. סיפר זאב דרורי: "ספי לא נרתע, ולו פעם אחת מלצאת לסייר בין המוצבים ולדאוג לכל מחסורם. לא הייתה גבורה גדולה מזאת של הנסיעה היומית לאורך מוצבים, תוך חישובי הנפילות הבאות".

בשנת 1970 השתחרר משירות סדיר, אך לאחר זמן קצר חזר לחטיבת הצנחנים, כרס"פ מפקדה.

במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973, היה רס"ר גדוד 890 שלחם בחזית הדרומית. לאחר המלחמה יצא לקורס קצינים במסלול תחזוקה, ומילא מגוון תפקידים בשדרה המרכזית של חיל התחזוקה (היום: חיל הטכנולוגיה והאחזקה), בין היתר בחטיבות הנח"ל והבקעה.

במבצע "שלום הגליל" היה קצין תחזוקה בחטיבת הצנחנים ובהמשך - קצין תחזוקה של עוצבת "הפלדה" (אוגדה 162). סיפר צביקה הרץ: "בלבנון נחשפת כאדם וכמפקד הדואג לכל צורכי המערכת. המוטו שלך היה 'אני מופקד על ההגנה האישית והתנאים הפיזיים של החייל. הגורם האנושי, האדם, הוא הנכס היקר שיש לנו ומחויבים אנו לעשות את המיטב כדי שכולם יחזרו הביתה בשלום למשפחות'".

היה קצין תחזוקה חילי של הצנחנים וחיל הרגלים ולאחר מכן הדריך בקורס ארוך של המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה (פו"ם).

דרגת אל"מ (אלוף-משנה) הוענקה לו עם קבלת תפקיד קצין תחזוקה של חילות השדה במפח"ש (היום: מז"י, מפקדת זרוע יבשה).

בתפקידו האחרון בצה"ל היה סגן קצין תחזוקה ראשי.

במהלך השירות היה גם ראש לשכתו של האלוף אורי אור בפיקוד המרכז ובפיקוד הצפון, סיים לימודים בפו"ם ארוך, קורס מח"טים ולימודי תואר ראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.

ספי התמסר לתפקידיו הצבאיים עד תום. בצבא ראו בו, קודם כול, אדם עם נשמה טובה, שאוהב את האנשים ודואג להם גם כשזה כרוך בסכנה.

הוא קשר קשרי רעות עם המפקדים. סיפר יה-יה , יאיר יורם, לימים אלוף: "מעבר לכל המבצעים ולכל מה שהיה מסוגל לעשות, להעביר את החטיבה מהצפון לדרום כמה פעמים בשנה, לדאוג שהכול ידפוק ויתקתק, הנכס הכי חשוב שהיה לי כמח"ט בספי, זה שהוא היה הדבק שהדביק את כל המטה, החבר הזה שהייתי יכול בלילות הארוכים, בבדידות, לשבת ו'לפרוק', לשמוע ולדעת שאני מקבל עצה אמיתית. יכול היה להגיד לי את האמת בפנים ולהגיד לי מה אני צריך לעשות כמח"ט".

פקודיו העריצו אותו על יכולת ההנהגה בדרך של חברות ומתן דוגמה אישית: "הוא רחש כבוד לכל אחד מאיתנו" סיפרו, "הקנה ערכים. סמך עלינו ונתן לנו גיבוי מלא". סיפר חיים סרלין: "כשהצלחנו, זקפת את כל ההצלחה עלינו והיית מאושר. כשנכשלנו, לקחת על עצמך את מלוא האחריות ועודדת אותנו לקראת העתיד".

את ורדה, רעייתו, הכיר במהלך שירותו. הם נישאו בנובמבר 1972 והתגוררו בפתח תקווה. במרוצת השנים נולדו ילדיהם יעל, ענת ועמרי.

בשנת 1989 עברו לקיבוץ כברי. נמנו עם מקימי היישוב רעות ועברו לשם בשנת 1991.

לאחר שנים רבות של שירות בצבא הקבע, השתחרר ספי מצה"ל ומונה לראש אגף שיקום שכונות במשרד הבינוי והשיכון. גם כאן היה חדור תחושת שליחות, מלא רצון ויוזמה לפעול ולתרום. כתבה חגית חובב: "במפגשיו עם אוכלוסיות קשות יום, שמצבן נגע לליבו, ביטא את יכולתו הבלתי אמצעית להתחבר בקלות לצרכיהם וחיפש תשובות מיידיות כיצד להקל על סבלם ובעיקר כאשר היו אלו ילדים, נכים וקשישים שנבצר מהם להתמודד עם מצבם הקשה. הפגין מודעות חברתית עמוקה ועשה כל שבידו כדי לסייע".

תקופת מה עסק בייעוץ בתחום הנדל"ן, ולאחר מכן מונה למנהל אגף משאבי אנוש בהתאחדות הקבלנים, כאחראי על העובדים הזרים.

גם בצבא וגם באזרחות זוכרים את הנדיבות של ספי, הנתינה ללא גבול ומכל הלב ואת מעשי החסד והמתן בסתר שעשה בצנעה. אחיו יואב סונינו תיאר: "בקשרים שיצר בצומתי חייו השתמש כדי לעזור לאחרים. את הקבלות לא אסף ולא שמר - הן פזורות על מפת הארץ, עדות לפועלו הרב".

אהבת השירה ליוותה אותו בכל אחת מתחנות חייו. בכל הזדמנות - במשפחה, בחברה ולעצמו - שר במלוא כוחו ובכל ליבו. היה לו קול עמוק וערב, סמכותי ותומך, מלא שמחה – ולעיתים מביע עצב.

באוקטובר 2001 התגלה כי חלה בסרטן נדיר. הוא הוכר כנכה צה"ל שחלה בעקבות חשיפתו לאסבסט בעת שירותו כמפקד כיתה בצנחנים. אף שסיכויי ההחלמה היו אפסיים לחם בתקווה ובאומץ, עבר טיפולים קשים, ולמשך זמן מה היה פעיל ואופטימי. אלא שאז פרצה המחלה ביתר שאת, וקצרה היד מלהושיע.

יוסף (ספי) שניר-סונינו נפטר ביום י"א בתשרי תשס"ד (7.10.2003) והוא בן חמישים וחמש וחצי. הובא למנוחות בבית העלמין במודיעין-מכבים-רעות. הניח אישה, שתי בנות ובן, אם, אח ואחות.

על מצבתו נחקקו המילים: "ספי, עוצמה אין-סופית של אדם. דבר לא יכול לעמוד בדרכך. לוחם בצבא – כמו גם במחלה. גם אם קצרות מדי היו שנותיך חיית חיים עשירים שהיו בהם יופי ושמחה, עוז וענווה, חברות, מסירות ונתינה בלי גבול, רגישות, רוחב-לב ואהבה גדולה".

ספדה לו אחותו מיכל ברקת: "ספי, אח שלי. בשבילי היית גיבור אמיתי. אתה היית שם בשבילי בשעות הקשות. טוהר מידותיך וליבך הרחב עטפו אותי אהבה והערכה. לעולם ארגיש את כאב הליכתך מאיתנו בשיא חייך".

במלאת חודש לפטירתו ערכה המשפחה ערב רעים שבו סיפרו חברים ומפקדים על אדם, חבר, מנהיג ומפקד עם לב ענק, קצין שדאגתו ללוחמים הייתה נר לרגליו, ועל המורשת העשירה של ערכים ועשייה שהותיר.

ספי הונצח באתר האינטרנט "גל-עד לזכרם" של עיריית מודיעין-מכבים-רעות ובאתר ההנצחה העירוני לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות איבה.

משפחתו שוקדת על הוצאת ספר המאגד את סיפור חייו ודברים שנכתבו לזכרו.