יוסף-צבי (בונדי), בן רות ואלחנן, נולד ביום כ"ד בטבת תש"ז (16.1.1947) בקיבוץ בארות-יצחק. הוא למד בבית-הספר היסודי "מודיעים" בבארות-יצחק ואחרי-כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "יבנה" בקיבוץ יבנה. כשפרצה מלחמת השחרור פונה יחד עם כל ילדי הקיבוץ מקו החזית ונדד במקומות שונים בארץ עד ששככו הקרבות. במשק נמנה עם חניכי תנועת הנוער הדתית "בני-עקיבא". יוסף-צבי היה מעורה בחיי החברה, נמרץ מאוד ומסור מאוד וכל תפקיד שנטל על עצמו ביצע בשלמות ובהצלחה.

יוסף-צבי גויס לצה"ל בסוף נובמבר 1965 והתנדב לנח"ל. לאחר הטירונות השתלם בקורס מ"כים חי"ר, בקורס צניחה, בקורס קציני חי"ר, בקורס קציני סיור, בקורס למפקדי פלוגות ובקורס קציני שריון. במלחמת ששת הימים, נפצע כשלחם באזור עזה. לאחר שהחלים נשלח לשרת באזור תעלת סואץ ובאחת ההפגזות של ימי ההתשה נפגע ברגלו ואושפז. על חלקו במלחמה בשנת 1967 הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". זמן-מה נמנה עם המשרתים בצבא הקבע.

אחרי שסיים את שירותו הצבאי הסדיר חזר צבי לקיבוץ, השתלם שם במקצוע החשמלאות ושימש כמרכז ענף החשמל במשק. לאחר זמן החליט לעקור לחיפה. לדבריו, עשה זאת משום שביקש להגשים מטרות, שלא חשב שיוכל להגשימן בקיבוץ. בשרתו במילואים התנדב לשרת בסיירת שריון. צבי היה ביקורתי מאוד ומורד במוסכמות. הוא סלד מן הממסד, מן המסגרת ומן הכפייה. יש, כך סבר, שמרות ומשטר אובד עליהם הכלח. עקשן היה ודבק למלא כל משימה ואתגר שהציב לעצמו ולהצליח בהם. הוא היה איש אמת העומד בדיבורו, התחשב בזולת ולא שמר טינה. היה לו חוש הומור דק ועוקצני מעט. הוא היה נבון מאוד, בעל תפיסה מהירה ושוקל כל עניין לפרטי-פרטיו. מטבעו היה צנוע ועניו, לא אהב להתבלט וסלד מן ההתנשאות. בשנת 1968 נשא לאישה את חברתו נורית וכמאז ומתמיד היה בן מסור להוריו ורחש להם כבוד רב, היה בעל נאמן לאשתו ואב אוהב לבנו ברק ולבתו רחל. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס ונשלח לחזית בסיני, והשתתף שם בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), בקרב שהתחולל בגדה המערבית של תעלת סואץ, נפגע צבי מצרור של נשק קל ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה, בן ובת, אב, אם, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מראשית המלחמה נתגלה יוסף-צבי ז"ל באומץ-לבו, בתושייתו ובדבקות במשימה. הוא ניכר בדאגתו לחייליו ובמסירותו להם. כל פגישה עמו השרתה עליצות ואופטימיות על כל הסובבים אותו. כולנו הערכנו את יכולתו כקצין מצטיין ונפילתו בראש חייליו היא אבדה כבדה ליחידתנו".

הוריו תרמו לזכרו ספר-תורה לבית-הכנסת בבארות יצחק.