בנם הבכור של רחל וחיים. נולד ביום י"ז בטבת תשי"ז (21.12.1956) בתל אביב. אח לאברהם.

יורם, נצר לרבי אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז) וליואל משה סלומון, גדל והתחנך בפתח תקווה. בגיל שבע עבר עם משפחתו לבת ים, למד בבית הספר היסודי "ציפורי" בעיר.

"ילד שובב עם ידי זהב", תיארו אותו הוריו, שהכירו ביצירתיות שלו ובכישרונו וגם בתעלוליו. בין היתר אהב לפרק חפצים לחלקים קטנים ולהרכיבם מחדש. כשהוקם גשר בשכונתו, אתר הבנייה הפך למגרש משחקים. יורם הטביע בבטון את כף ידו כדי להותיר בו את חותמו, בנה עגלה, קרא לחבריו ויחד עימם דהר במורד השיפוע של הגשר.

הקשר עם אחיו אברהם, הצעיר ממנו בשש שנים וחצי, היה טוב, ומגיל צעיר כינו זה את זה בשמות החיבה "צוּ" ו"בּוּ". יורם שמר והגן על אחיו הצעיר. פעם הציל אותו מהתחשמלות, ובאירוע אחר הציל אותו מטביעה במערבולת שנוצרה בים.

לשחורי, כלב הפודל השחור של המשפחה, היה חלק גדול בחייהם ובמשחקיהם של האחים. הם גם הִרבו לבלות עם סבא שלהם, אהבו במיוחד לטייל במקורות מים ברחבי הארץ. כשמלאו ליורם ארבע-עשרה קיבל מסבו וסבתו אופניים חדשים, מאז רכב עליהם בכל האזור.

בנעוריו החל לעסוק ברצינות בהרכבה ובבנייה. בין היתר רכש ערכות אלקטרוניקה (קיטים) והרכיב מכשירים, למשל רדיו ומערכות אזעקה.

הצילום היה אהוב עליו במיוחד, והוא קנה מכשיר לפיתוח תמונות וחומרים מתאימים והפך את המקלט שבחצר למעבדת צילום. מקיר לקיר מתח חבלים ותלה עליהם לייבוש את התמונות, וגם התקין נורה אדומה כנדרש. צירף את אחיו שישמש לו עוזר, והשניים חלמו על מעבדת צילום שיִפתחו בעתיד.

בגיל שש-עשרה עבר עם המשפחה לרמת אפעל. המעבר למקום חדש לא היה קל עבורו, ורעש המטוסים מנמל התעופה בלוד, שנשמע היטב מביתם, הפריע לו.

לאחר המעבר החל ללמוד בבית הספר התיכון "עמל ליידי דייויס" בתל אביב, ובחר במגמת צילום.

באוגוסט 1975, כשיצא עם כיתתו לשירות לאומי בקיבוץ חניתה הסמוך לגבול לבנון, פרצה לקיבוץ חוליית מחבלים. יורם ושותפיו לחדר שמעו רעש וצעקות, ובתושייה החשיכו את החדר והתכוננו להשליך מנורות על המחבלים. למרבה המזל, המחבלים לא הגיעו אליהם.

בתום לימודיו התגייס לצה"ל ושובץ ביחידת שט"ל (שירות טכנולוגי למודיעין) בחיל האוויר. שירת בבסיס "שדה דוב" בתל אביב, לאחר מכן בבסיס "הטכני" בחיפה, ובתפקידו האחרון עסק בתחום הצילום במחנה "הקריה" בתל אביב.

עם שחרורו מצה"ל עבד בבית דפוס ולאחר מכן כצלם בעיתון אופנה. אחרי שחסך כסף קנה מכונית זהובה מדגם "טלבוט". באדיקות שמר על ניקיון הרכב – מדי יום שישי יצא לשטוף ולצחצח אותו כדי שיהיה מוכן לבילוי בערב שבת.

הבילוי בערב שבת נהיה מנהג קבוע, וחדרו של יורם הפך למעין "חדר מבצעים", כדברי אחיו, כאשר חבריו התקשרו לברר את מיקום המסיבה ופרטיה.

בשנת 1980 הצטרף לשירות הביטחון הכללי (שב"כ) ושובץ ביחידה הטכנולוגית כטכנאי צילום וכצלם. לא פעם הוקפץ למשימות, יום וליל, שבתות וחגים.

אחרי תשע-עשרה שנות שירות ביחידה הטכנולוגית של השב"כ עבר לתפקיד ניהולי במחלקת הגנזך, בהמשך חזר ליחידה הטכנולוגית. בשירות הפגין מוטיבציה גבוהה, רצינות והתמדה, התייחס בכובד ראש לפרטים קטנים כגדולים והשתדל לשפר את הטעון שיפור. עם עמיתיו ופקודיו נהג בהגינות וביושרה, לגמלאים ביחידת הגנזך חלק כבוד, דאגה וחיבה גדולה. על כך כתבו חבריו לעבודה: "קשה להגדיר אם הייתה זו התייחסות כמו בן אל הוריו או התייחסות כמו אבא אל ילדיו".

מנהליו כתבו: "התכונה שאפיינה אותו יותר מכול הייתה הנחישות והאמונה בצדקת הדרך". כשיורם האמין במשהו דבר לא יכול היה להזיז אותו או להפריע לו להצליח בכך. אף הר לא היה גבוה מדי, אף דרך לא הייתה ארוכה או קשה מדי.

בשנת 1987 נישא לאיריס גיטלמן, אותה הכיר כשנה קודם לכן דרך חברה משותפת. הם גרו בפתח תקווה, שם נולדו חן ודור. בהמשך עברו לדירה גדולה יותר ברמת גן, שם נולד רון, ומשם עברו להוד השרון. יורם שילב בין חיי עבודה ומשפחה בצורה מעוררת השראה. שימש דוגמה ומופת כקרייריסט וכאיש משפחה אוהב, דואג ומסור לרעייתו ולילדיו. המשפחה ניהלה חיים שופעים בטיולים בארץ ובחו"ל, חגגה ערבי חג ואירועים והכול יחד עם חברים ושכנים טובים.

יורם אהב לתרום ולעזור לכל סובביו, למשפחתו המורחבת, לשכניו, לעמיתיו לעבודה ואפילו לבעלי מקצוע כגון מורים של ילדיו, קבלנים וגננים. הוא השקיע זמן, מחשבה ויצירתיות בכל אחד ואחת שפנו לעזרתו – בין אם עזרה בשיפוץ, תיקון או עבודה בגינה ובין אם ביקשו את עזרתו כחבר וכדמות תומכת ברגעי משבר. תמיד ידע להקשיב בסבלנות ולספק את העצה, החום והאהבה שהיו כה דרושים. הכול עשה בדרכי נועם, בשלווה, באהבה ובחיוך.

הוא בורך בידי זהב, ביצירתיות ובכישרון במלאכת יד, ובשעות הפנאי עסק בגילוף בעץ ובבניית רהיטים וכלי עבודה.

טיולים בארץ ובעולם היו חביבים עליו, ובמהלכם צילם צילומי נוף וטבע. בטיולים אהב לטעום שוקולד וגלידה מקומית – את אהבתו לשוקולד אי אפשר היה לעצור, סיפרו בני המשפחה, לא פעם נתפס על ידי אחד מילדיו מחסל לבדו חצי קופסת נוטלה.

בדצמבר 2005 הוענקה ליורם תעודת הוקרה מראש הממשלה אריאל שרון ומראש השב"כ יובל דיסקין, על עבודתו המסורה והמתמדת במשך למעלה מחצי יובל שנים בשירות המדינה.

בשנת 2007 אובחנה בגופו מחלת הסרטן. למרות הטיפולים האינטנסיביים לא עצר, המשיך לתפקד כאיש משפחה ולעבוד בשב"כ ככל יכולתו.

יורם סלומון נפטר ביום י"א בתשרי תשס"ט (10.10.2008). בן חמישים ואחת בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין נווה הדר בהוד השרון. הותיר אישה, שלושה בנים ואח.

על מצבתו חקקו אוהביו: "בעל, אבא, אח, חבר למופת, אוהב ואהוב בעל לב רחב, צנוע וישר"

כתבו בני המשפחה: "יורם היה שם תמיד בשביל כולם ותפס תפקידים שונים בחיינו. כבן זוג רומנטיקן, תומך ואוהב לאיריס אשתו האהובה; כאבא אוהב, מחנך ומסור לילדיו חן, דור ורון; כאח תומך ועוזר לאחיו הצעיר; כילד ונכד מכבד ואוהב להוריו ולמשפחתו; כחבר אכפתי, מצחיק ודואג לעמיתיו וכעמית לעבודה מסור, מכבד והגון.

יורם שלנו. עבר כבר זמן אבל אתה איתנו בלב, יום יום ולילה לילה. אתה איתנו בשמחה, בעצב או סתם ביום שומם. אתה איתנו בכל החלטה, חשובה או סתמית, בכל רגע, מתוק או מר.

לכל אחד היית דמות אחרת, ויחד הרכבנו את דמותך, את כל כולך. תודה לך שהנחלת בנו את דרכך, את טוב ליבך, את החיוך הבלתי פוסק תחת השפם שהפך לסימן ההיכר שלך, את הצניעות והפשטות, את הנתינה והמחשבה מאחורי כל צעד, את הלב הכל כך רחב שלך ואת הרצון שלך להיות פה בשבילנו כשהיינו צריכים.

אוהבים אותך וחיים אותך פה למטה".