בנם של שיינדל וראובן. נולד ביום י"ב בכסלו תרצ"ו (8.12.1935) בסבין שבפולין. אח למינדל, חנה, ציפורה, חיה וחיים.

יחיאל גדל והתחנך בעיירה סבין שעל גבול פולין-ברית המועצות. בהיותו בן שנתיים נפטר אביו.

בתקופת מלחמת העולם השנייה הוכנס על ידי אימו לבית יתומים בעיירה. בשל המחסור במצרכי יסוד הבריח למשפחתו לחמניות ותפוחים דרך גדר המוסד. אימו הבינה שהשהות בפולין מסוכנת לה ולילדיה ונדדה עימם לרוסיה, משם המשיכו בבריחה עד העלייה לארץ.

במרץ 1949, לקראת תום מלחמת העצמאות, עלה ארצה עם אימו, אחיו ואחיותיו ובני משפחה נוספים (עוד בני משפחה כבר היו בארץ מגל עלייה קודם בסוף 1948). לאחר שעגנו בנמל חיפה, הם פונו למספר מקומות עד שהתאחדו ושובצו ברמלה בדירת חדר.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושובץ בחיל התותחנים.

לאחר שחרורו מצה"ל החל לעבוד כנהג אוטובוס בחברת התעבורה "אגד".

את סופי הכיר ברמלה, ומאז לא נפרדו דרכיהם. הם נישאו בשנת 1960 והקימו את ביתם ברמלה. לבני הזוג נולדו בת ובן – חגית ויוסי.

יחיאל היה בעל ואב מסור ונאמן. דאג למשפחתו שעמדה בראש סדר העדיפויות שלו. את ילדיו עודד להשקיע בלימודים, לקבל ציונים טובים בבית הספר ולרכוש מקצוע. עם רעייתו אהב לטייל, להצטלם, לצאת לבתי קולנוע, ותמיד היו מוקפים בחברים טובים. הוא אהב ספורט, ואף שיחק תקופה מסוימת כדורגל במכבי רמלה.

חלומו היה לגור בבית פרטי במושב, ובשנת 1970 עבר עם משפחתו, כולל חמיו וחמותו, למושב ניר צבי הסמוך לרמלה. המשפחה הקימה את החלקה מהיסוד – בניית הבית ונטיעת עצים. אהב את הפרדס מאחורי ביתם, ואת העבודה בגינה.

מאחר שלמד נגרות בתיכון ואהב את המקצוע זה הפך לתחביב שלו, את רוב הרהיטים בבית בנה במו ידיו יחד עם חברו מהעבודה שמואל. גם לאחר שיצאו לפנסיה שמואל המשיך להגיע מדי יום שישי והיה לבן בית, איש שיח של יחיאל ושותף לנסיעות לקניות ולסידורים שונים.

לאורך השנים שירת יחיאל בשירות מילואים בחוליית חימוש של חיל התותחנים. השירות היה משמעותי ומספק עבורו, ובקוצר רוח חיכה לקבל זימון או צו. חברים רבים וטובים רכש שם, והייתה להם יחד "ערכת מילואים" שהושארה במחסן בביתו, כך שבכל פעם שנקראו לשירות התאספו אצלו, לקחו את הציוד ונסעו יחד לבסיס. עימם לחם במלחמת ששת הימים בשנת 1967, אז הייתה יחידתו מעורבת בשחרור הכותל המערבי, ובמלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.

יחיאל השתתף גם במלחמת לבנון הראשונה שפרצה בשנת 1982. לאחר יותר מחודש וחצי של שהות בלבנון הורו ליחידתו להתפנות לחופשה ולחזור לגבולות הארץ. בזמן זה החלה הפגזה של האויב, ובעת שיחיאל רץ למקום מוגן הוא לקה בהתקף לב קשה שהצריך פינוי מהיר ומציל חיים בעזרת מסוק לבית החולים "רמב"ם" בחיפה, שם עבר טיפול ובהמשך שיקום.

בשל מצבו הבריאותי הפסיק לעבוד כנהג אוטובוס, ועבר לתפקיד משרדי בחברה – ניהול סניף "אגד תיור" ברמלה.

בתחילת שנות התשעים פרש לגמלאות, לפנסיה מוקדמת. בשנת 1992 עברה רעייתו אירוע מוחי. במחצית השנה שבה היא עברה שיקום בבית החולים "לוינשטיין" ברעננה היה צמוד אליה מדי יום משש בבוקר ועד שעות הלילה. כששוחררה לביתם התעקש לטפל בה בעצמו, דאג לענייני הבית ולא ביקש עזרה חיצונית.

בשנותיו בגמלאות נהנה לפגוש חברים, לשתות עימם קפה ולשחק בקלפים. מאחר שלא רצה להשאיר את רעייתו לבדה הזמין אליו את חבריו, הכין, סידר, ניקה וערך את הבית ואירח אותם ביד רחבה.

הקשר עם בני המשפחה היה טוב מאוד, הקפיד להיפגש עם אחיו ואחיותיו. חמיו וחמותו שגרו ביחד עם המשפחה היו כהורים עבורו, והוא רחש להם כבוד רב. יחיאל זכה לנכדים: שלושה בנים מבתו חגית ושתי בנות מבנו יוסי, ששימחו אותו מאוד.

היה אדם רגיש מבפנים, דאג לעתיד המשפחה ועזר לכל מי שנזקק, הסתדר עם כולם. ערכים של יושרה, הגינות, אהבת אדם ואהבת המדינה היו נר לרגליו. לילדיו אמר שאין זה מובן מאליו שיש ליהודים מדינה ושחשוב לחיות בארץ ולשמור עליה. מניסיונו האישי, אמר, רע מאוד להיות פליט ונרדף.

לאורך השנים המשיך לסבול ממחלת לב ועבר טיפולים רפואיים רבים.

יחיאל דורסמן נפטר ביום י"ג בטבת תשע"ב (7.1.2012). בן שבעים ושש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בניר צבי. הותיר אישה, בת ובן, נכדים ואח.

על מצבתו חקקו אוהביו: "בלבנו תישאר לעד".

יוסי בנו כתב: "אבא, היית ותישאר לנצח אהוב, יקר ונדיר. כל מילה נוספת מיותרת. כל יום מזכיר אותך מחדש בכל מקום ובכל פינה. אוהבים ומתגעגעים".