בנם של אסתר מרים ויואל. נולד ביום ז' באב תרפ"ח (24.7.1928) בבודפשט, בירת הונגריה.

יחיאל (יושקה), בן למשפחה ברוכת ילדים, גדל והתחנך בבודפשט. למד בבית ספר יסודי בעירו.

בספטמבר 1939, בהיותו בן כאחת-עשרה, עלה ארצה באונייה עם אביו, ארבעה מאחיו ואחותו. אימו נפטרה בהונגריה.

בהגיעם לחוף השתלטו אנשי ביטחון בריטים על האונייה והעבירו את כל הנוסעים למחנה מעצר בצריפין. כעבור חודש שוחררו והועברו לבית עולים בתל אביב. לשמחתם זכו להתאחד עם שני האחים הבוגרים יותר, שעלו קודם לכן לארץ ישראל.

המשפחה שכרה דירה בשכונת שבזי בתל אביב, ועד מהרה החל יחיאל ללמוד בבית הספר היסודי "עליה".

לאחר מכן, באמצעות "הסתדרות העובדים", עבר לבית הספר המקצועי "מקס פיין" (לימים רשת "עמל") בעיר, ושם הוכשר למקצועות המסגרוּת והחרטוּת. הלימודים התקיימו בשעות הערב, ובבקרים עבד במפעל לליטוש יהלומים כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

בנעוריו, שלהי תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הצטרף יחיאל לתנועת "הנוער העובד והלומד", ולאחר מכן צורף עם כמה מאחיו לשורות האצ"ל ("ארגון צבאי לאומי"). הוא נשבע לשמור סוד וקיבל את הכינוי המחתרתי "נעלה".

במסגרת פעילותו באצ"ל היה מעורב במבצעים רבים. במרץ 1944 נשלח כפיתיון במסגרת מבצע לפיצוץ בניין הבולשת הבריטית ביפו.

גם בפיצוץ מלון "המלך דוד" בירושלים ביולי 1946 היה מעורב

בכ"ט בנובמבר 1947 האזין יחיאל עם משפחתו לשידור הרדיו של הצבעת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל וסיום המנדט הבריטי. עם קבלת ההחלטה יצאו לרחוב בריקודים ובשמחה עד אור הבוקר – לילה בלתי נשכח מבחינתו.

מיד אחרי ההצבעה פרצה מלחמת העצמאות. יחיאל עבר אימונים במקלות ובנשק בבית הספר "אליאנס". לאחר מכן שובץ לעמדת אצ"ל מספר חמש בשכונת מנשייה ביפו עם לוחמים נוספים מהארגון, ושם לחמו.

באחד הלילות במפעל הפגזים נפצע עת התפוצץ פגז בקרבתו. יחיאל נפצע קשה מאוד בריאותיו. הוא הובהל לבית חולים, בהמשך אושפז כעשר שנים בבית החולים לחולי ריאות "שמואל הרופא" בבאר יעקב.

אחרי שיקומו, יחיאל החל לעבוד בחברה הממשלתית "התעשייה האווירית לישראל" בלוד.

יחיאל נישא לשרה, ובלוד הם הקימו את ביתם. שתי בנות ושני בנים נולדו להם – אסתר (אתי), מרדכי, סימה ויואל. ילדיו זכו באב אוהב ומסור.

בשעות הפנאי רכב על אופניים ונהג לבלות עם קבוצת חברים. הוא אהב לשהות בחברת משפחתו הקרובה, תואר על ידי אוהביו כאיש של בית. כשנולדו לו נכדים, נהנה מאוד מחברתם.

במשך כל חייו סבל מהפציעה במפעל הפגזים, ועם השנים הלכו והחמירו התופעות הנלוות לה.

יחיאל ויינשטיין נפטר ביום כ"ד באב תשנ"ט (5.8.1999). בן שבעים ואחת בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בלוד. הותיר אישה, שתי בנות, שני בנים, אחים ואחיות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "איש משפחה אוהב ואהוב על כולם. זכרך בלבנו לעד".

יחיאל מונצח בבית יד לבנים בלוד ובאנדרטה לזכר הנופלים בני העיר.