בנם הבכור של רוזה וסמיון. נולד ביום ז' באלול תשכ"ב (6.9.1962) בעיר בלץ שבמולדובה, אז בברית המועצות. אח לאדי.

יעקב גדל והתחנך בעיר הולדתו. בשנת 1979, בהיותו בן שבע-עשרה, עלה לארץ עם הוריו ואחיו. בני המשפחה השתכנו במגדל העמק. כעבור כמה חודשים החל ללמוד בבית הספר להנדסאים בטכניון במסלול הנדסת מכונות.

סיים את לימודיו ב-1982, כשהוא בן עשרים, והתגייס לצה"ל. שובץ בחיל הים ושירת בתפקיד אפסנאי. אחרי שירות סדיר של שלוש שנים המשיך לשירות קבע.

ב-1984 הכיר את פולה דרך חברות בין הוריהם. בשנת 1986 נישאו השניים והקימו את ביתם בקריות, בהמשך עברו למגדל העמק. נולדו להם שלוש בנות: בירנית, ליאת וטלי.

היה בן זוג אוהב ותומך. למרות שירותו הצבאי האינטנסיבי, הקפיד להיות שותף פעיל בכל מטלות הבית ובקבלת ההחלטות בנוגע למשפחה. היה אב אוהב, מעורב ומסור, שתמיד נוכח בחיי בנותיו, מייעץ ועוזר להן.

בחלוף השנים התקדם בשירותו הצבאי עד שהגיע לתפקיד בכיר של מנהל מחסן טכני בבסיס חיפה של חיל הים, הבסיס הימי העיקרי של צה"ל. במסגרת תפקידו מונה לאחראי מטעם האפסנאות לספינות מדגם "דבורה", שנקלטו בחיל הים ב-1988. פרויקט הקליטה נמשך ארבע שנים.

כשהתנדב יעקב לתרום דם ביחידה שבה שירת התגלה כנשא של הפטיטיס C, דלקת כבד נגיפית. בשנת 2000 התפרצה אצלו המחלה והוא אושפז במשך שבועיים בבית החולים "איכילוב" בתל אביב. לאחר ששוחרר מהאשפוז התמודד באומץ עם הירידה בתפקודו ומעולם לא התלונן ואף לא דרש הקלות בבית ובעבודה.

כעבור חודשים אחדים החמיר מצבו הרפואי, ורופאיו הודיעו לו שיזדקק להשתלת כבד. הוא תכנן לטוס למיאמי שבארצות הברית כדי לעבור שם את ההשתלה, אך לבסוף נמצאה לו בארץ תרומה של כבד מתאים. ב-31.12.2000 עבר את ניתוח ההשתלה בבית החולים "איכילוב". ההשתלה עברה בהצלחה, אך זמן קצר לאחר שובו לביתו הידרדר מצבו והוא אושפז למשך חודש, כשפולה לצידו.

עקב החמרת מחלתו פרש מהצבא בתום שבע-עשרה שנות שירות, בדרגת רב-סמל בכיר (רס"ב).

במשך הזמן מצבו התייצב והוא זכה ליהנות מחיי משפחה ומגידול הבנות. בתו טלי אף הביעה געגוע לארוחות שהכין לה. "אני רוצה שוב לחזור הביתה ושיחכה לי האוכל שלך", כתבה.

כעבור כחמש שנים שוב הידרדר מצבו עד שתש כוחו.

יעקב גולדנברג נפטר ביום י"ב בתשרי תשס"ו (15.10.2005). בן ארבעים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין במגדל העמק. הותיר אחריו הורים, רעיה, שלוש בנות ואח.

על מצבתו חקקו אוהביו את המילים: "זכרך לא ימוש מלבנו לעד".

כתבה אלמנתו פולה: "אהוב שלי, חבר שלי, החצי השני שלי. תנוח על משכבך בשלום ותמשיך לשמור על משפחתך המתרחבת. מתגעגעת מאוד. הזמן חולף אך הגעגועים והאהבה לא חולפים. תמיד תהיה בליבי".

בתו טלי כתבה ב-2015: "אבא, כן אבא. המילה שלא אמרתי כבר עשר שנים. אבא, זה שאני מתגעגעת לשמוע את הקול שלו כל בוקר כשאני קמה וכל לילה כשאני הולכת לישון. אני מתגעגעת אליך ... מאז שהלכת כבר עברנו הרבה דברים שהיית אמור להיות ולשמוח איתנו ... אני כבר לא בת חמש כמו בפעם האחרונה שהיינו יחד. עוד מעט כבר עולה לתיכון. בירנית התחתנה וכבר נולד אביאל. ליאת סיימה את הצבא, עוזרת לכולם ועוד מעט תתחיל ללמוד. ואימא שומרת עלינו מהכול ודואגת להשאיר את כולנו ביחד, שלא נריב ולא ניפרד בחיים. אז אבא, אני רק רוצה להגיד לך שאני מתגעגעת אליך מאוד".