בנם של אדוה ומאיר. נולד ביום כ"ג באב תשס"ד (10.8.2004) באופקים. אח לאפרת, שירז, אברהם, יהודא ויאיר.

יעקב גדל באופקים, למד בבית הספר היסודי (תלמוד תורה) "דרכי יעקב" ואחר כך בישיבות "הדרת תורה" ו"תורה אור".

כבר מגיל צעיר בלטו בו תכונות של סקרנות ועניין, ילד שובה לב. נודע כילד מחונן, פיקח ונבון, בעל קליטה מהירה, תלמיד מצטיין ואתלט מוכשר.

אחת התכונות שאפיינו במיוחד את יעקב היא שמחת חיים, הוא הקרין שמחת חיים בכל מקום בו נכח, ועשה זאת תמיד עם חיוך כובש.

יעקב היה מלא באנרגיות חיוביות, אישיות טהורה וגדושה בערכים ובאומץ לב. הוא ראה הכול בעין טובה וידע לשמח ולהחמיא. עם יכולת הנתינה הגדולה שלו תמיד דאג לאחרים, לא פעם אף לפני שדאג לעצמו. הוא היה אהוב ונערץ על סובביו, אבן שואבת שממרכזת סביבו את כולם, ועם זאת צנוע ועניו.

יעקב בגר להיות אדם של פשטות ואמת, אך יחד עם זאת הייתה לו שאפתנות לכמה שיותר מושלמות. הוא לימד את סביבתו איך להיות טובים יותר ואנושיים יותר, והזכיר להם שחיוך אחד יכול לשנות הכול. חבריו העידו שהיה "הבחור הכי שמח בחבורה, הכי מצחיק והכי חכם".

הוא האמין בכך שלבחירות שלנו יש משמעות, שלמעשים שלנו יש כוח ושבסופו של דבר האחריות והתקווה נמצאות בידיים שלנו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

כמי ששהה באותו יום קשה ומורכב בעיר אופקים, יעקב חש כמו רבים מתושבי העיר את התחושות הקשות ויום זה גיבש את רצונו להיות בחוד החנית, להיום לוחם מצטיין, לוחם שיגן במסירות נפש של ממש על העם והמולדת.

כחצי שנה לאחר תחילת המלחמה, ביום 16.4.2024, יעקב התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת "גבעתי", בגדוד "רותם" בפלוגה רובאית.

הייתה לו מוטיבציה עזה לשרת את המדינה שאותה אהב ונכונות לתרום את כל-כולו למענה ולעשות עבורה את הטוב ביותר שביכולתו. כבר בתהליך הטירונות ראו בו מפקדיו לוחם ערכי ומצטיין, עם תכונות מנהיגות שניתן לסמוך עליו בביצוע משימות כבדות וחשובות, והוא הוסמך באופן רשמי להיות חבלן ומאגיסט. מפקדיו העריכו את המוטיבציה יוצאת הדופן שלו, הועידו אותו לגדולות והעניקו לו תעודת הצטיינות כמאגיסט, נושא מקלע מא"ג. במהלך שירותו בגדוד נשלח אף לקורס "אלון", קורס הכשרה לתפקיד קטלן (קלען) נמ"ר.

כלוחם ברצועת עזה, יעקב השתתף במבצעים משמעותיים מאוד וזכה לאמון רב מצד מפקדיו שסמכו עליו ודחפו אותו להצליח. הוא דאג תמיד להרים את המורל ואת הרוח והיה נוכח עבור חבריו לצוות. לסביבתו יעקב שידר אי של יציבות.

מפקדיו מספרים כי עצם הידיעה על נוכחותו בשטח, גם בזמנים המורכבים ביותר, נסכה בהם ביטחון ושלווה, הם ידעו שניתן לסמוך עליו.

הודות ליכולתיו הוורבליות הגבוהות הוא שימש פה עבור חבריו מול המפקדים, בכוח זה גם ידע לטפל ברגישות במשברים.

במכתב ששלח הרמטכ"ל רב-אלוף הרצל הלוי למשפחה כתב: "למדתי על יעקב שהיה איש בולט וחברותי, ושאהבת האדם והארץ היו מערכיו המובילים. עוד התוודעתי כי היה איש שיחה, אדם עמוק בעל תפיסת עולם אופטימית וחיוך מאיר פנים, ששימש אוזן קשבת וכתף תומכת לחבריו ברגעים קשים... לאורך מסלול ההכשרה האינטנסיבי והמאתגר שעבר הוא בלט ביכולותיו, נבחר כחייל מצטיין בהכשרה והוסמך באופן רשמי כחבלן וכמפעיל נשק מסוג 'מאג'... יעקב מילא תפקיד פעיל במשימות מרכזיות ומשמעותיות בעומק רצועת עזה, פעל בנחישות ותרם לביטחון העם והארץ במסירות שאפיינה את דמותו תמיד".

רב-טוראי יעקב ישראל שרת נפל בעת שירותו במהלך המלחמה ביום י"א בשבט תשפ"ה (9.2.2025). בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באופקים. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושלושה אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

 אביו של יעקב, מאיר - איש חינוך ותיק ומנהל בית ספר, נשא הספד כואב ודואב על בנו, אך יחד עם הכאב שידר האב עוז ותעצומות: "יום כ"ג מנחם אב תשס"ד, יום בו זכינו לקבל פקדון יקר ממך ה' יתברך, פקדון יקר - לו קראנו יעקב ישראל. יום י"א שבט תשפ"ה יום קשה וכואב עבורנו, יום בו אבא יקר לקחת בחזרה את הפיקדון אליך. 'ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך'.

עשרים וחצי שנים זכינו בזכותך יעקב ישראל היקר והאהוב להיות ההורים הכי מאושרים, משפחה חיה ותוססת מלאת כל טוב, ליבנו נקרע בקרבנו, רצינו שתמשיך להיות איתנו עוד הרבה הרבה שנים, חלמנו לראותך ממשיך לפרוח ולגדול לתפארה, חלמנו ללוות אותך לחופתך, לראות ולחבק את בניך. בצער גדול אנחנו נאלצים ללוותך לבית עולמך, להישאר עם החלומות הגדולים.

אין זו דרכו של עולם, הורים אינם קוברים בנים, אנו כרגע נמצאים בעקדת יצחק, שם אברהם נדרש להיפרד מבנו אהובו, אך דבר מהותי ושונה, כאן לצערנו הרב אין את הקול שיאמר 'אל תשלח ידך אל הנער', כאן הנער איננו, ואני אנה אני בא, אוי אבא כמה שזה קשה, לקחת מאתנו קורבן יקר את בננו האהוב, אוהב הבריות, נעים ההליכות, מאיר הפנים ומשמח הבריות, חריף וחד מחשבה והבנה, בקיצור כל מה שכל הורה היה חולם שיהיה בבן שלו, כל הטוב הזה נלקח מאתנו, איננו יודעים כיצד נצליח לאסוף את השברים, אך סמוכים ובטוחים אנו על אבינו הטוב שירפאנו משברנו הגדול".

אימו של יעקב, אדוה - אשת חינוך, נפרדה מבנה היקר במילים הבאות: "יעקב ישראל שלי, בני אהובי. ביום כ"ג מנחם אב תשס"ד זכיתי להחזיק אותך לראשונה בזרועותיי. נשמה טהורה הופקדה בידי - פיקדון יקר מאת ה'. קראנו לך יעקב ישראל, ועם השם הגיע אור גדול אל הבית. עשרים וחצי שנים זכיתי להיות אימא שלך. עשרים וחצי שנים של חיוך מאיר, של חיבוק אמיתי, של לב רחב שלא ידע גבול.

ביום י"א בשבט תשפ"ה – היום בו עולמי נעצר – נלקחת ממני. 'ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך' - אני לוחשת את המילים, אך הלב מתקשה להשלים.

יעקב שלי, היית ילד של לב גדול. כבר מגיל צעיר ראיתי בך רגישות מיוחדת. ידעת לדבר - אבל יותר מזה ידעת להרגיש. היכולות הוורבליות הגבוהות שלך לא היו רק כישרון - הן היו שליחות. שימשת פה לחבריך מול המפקדים, ידעת לעמוד בעוז ובבהירות, אבל תמיד בנועם. גם ברגעי משבר ידעת למצוא את המילה המדויקת, להרגיע, לחבר בין לבבות. כמה גאווה הייתה לי בך. לא רק על העמידה שלך, אלא על האדם שאתה - אוהב הבריות, נעים הליכות, מאיר פנים ומשמח כל מי שסביבך. חריף וחד מחשבה, אך עם לב עדין כל כך.

בבית הקרנת שמחה פשוטה וטהורה. הצחוק שלך מילא את החלל. ידעת להפוך רגע כבד לקליל, להאיר חדר שלם בנוכחותך. היית הראשון לדאוג, הראשון לעזור, גם בלי שיבקשו ממך. תמיד חשבת על כולם - על האחים, על האחיות, על אבא ועליי. היה לך חשוב שנהיה יחד, מחוברים, שמחים.

החיסרון שלך מורגש בכל פינה. יש חור בלב של אימא - חור שלא ייסגר. ואני לומדת לחיות עם הגעגוע, עם הדמעות, עם הזיכרונות שהם גם כאב וגם נחמה.

אני עומדת מול בורא עולם ואומרת: ריבונו של עולם, הפיקדון שהפקדת בידי היה יקר מכל. תודה על השנים שזכיתי בו. תודה על הזכות להיות אימא של יעקב ישראל. בני היקר, אני מבטיחה לך - האור שלך ימשיך לדלוק בבית שלנו. נזכור אותך במעשי חסד, באחדות, באהבת אדם. כל חיוך שלך שנשאר בזיכרוננו הוא צוואה של חיים".

כתב אחיו: "אני עדיין מתקשה לעכל שאתה כבר לא כאן איתנו - יושב, צוחק, מאיר את החדר בנוכחות שלך. אני זוכר אותך יושב איתנו סביב שולחן השבת. איתך האווירה תמיד הייתה שמחה, מלאה בצחוק. היית יודע להפוך כל רגע לפשוט וקל, לזרוק בדיחה במקום הנכון ולגרום לכולם להרגיש טוב. מאז שאתה לא איתנו, החיסרון מורגש בכל פינה. מתגעגעים לחיוך שלך, לשיחות איתך, לנוכחות השקטה אך כל כך משמעותית שלך...

בכל דבר בחיים הוא תמיד היה הראשון לדאוג, הראשון לעזור גם בלי שאבקש. יעקב היה אדם מיוחד במינו. אחד שיודע להרים אותך כשקשה, לכוון אותך כשאתה מתבלבל, ולהיות שם באמת. יעקב היה איש של משפחה. היה לו חשוב שנהיה מחוברים, שנהיה יחד, שיהיה טוב ושמח

יעקב שלנו, כולנו מתגעגעים אליך. השארת חור ענק בבית, בין החברים ובלב של כל אדם שזכה להכיר אותך. תודה על עשרים שנה שזכינו בך. תודה שזכיתי להיות אח שלך. מתגעגע אליך בלי סוף".

יעקב מונצח באתר האינטרנט של חטיבת "גבעתי". הוא מונצח בבית "יד לבנים" באופקים, ועץ לזכרו נשתל ליד בית העלמין בעיר שבו נטמן.

יהי זכרו של יעקב ישראל ז"ל ברוך ונצור לעולמי עד, כתבו אוהביו, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.