בנם של בלה ומנדל. נולד בטישביץ שבפולין בשנת תרצ"ד (1934).

יעקב צבי גדל והתחנך בעיר הולדתו. בשנת 1948 עלה לישראל.

בהיותו בן שמונה-עשרה התגייס לצה"ל. הוא שובץ כלוחם בחיל השריון והיה שריונר גאה, כדברי בנות משפחתו. בתום שירות החובה שוחרר מצה"ל.

בגיל עשרים ושלוש נישא לדבורה. לבני הזוג נולדו שלוש בנות – מלכה, אילנה ונורית. תמיד דאג שלא יחסר דבר לבנותיו ולרעייתו.

בפרוץ מלחמת ששת הימים ביוני 1967 גויס למילואים לשרת בחזית, והוא בן שלושים ושלוש. במהלך המלחמה ספג הטנק שבו לחם פגיעה קשה ועלה באש. שניים מהצוות נהרגו ויעקב נפצע קשה. הוא פונה לבית החולים "רמב"ם" בחיפה עם כוויות חמורות ורסיסים בכל חלקי גופו, איבד עין אחת, ושמיעתו נפגעה.

כשהתעורר מתרדמת טלפן לבנות משפחתו, וכדי למנוע דאגה ולהרגיע, סיפר לרעייתו בשיחת חולין וכדרך אגב שנפצע באורח קל בלבד. כשביקרה אותו בבית החולים, תחילה לא זיהתה אותו בגלל הכוויות. למרות מצבו הקשה לא התלונן, הקפיד לחייך ועזר לחיילים הצעירים הפצועים ששכבו עימו בחדר.

תקופת הטיפול והשיקום בבית החולים הייתה ממושכת, ולאחר מכן שב הביתה אל משפחתו ואל עבודתו. במשך כל השנים בלט במסירותו לעבודה ולמשפחה, מעולם לא נתן לנכות לעצור אותו והצליח לפרנס את משפחתו בכבוד.

בחלוף השנים נולדו לו ולרעייתו עוד שתי בנות – דינה ואורלי.

משנישאו בנותיו זכה ליהנות מנכדים.

ביום שני בלילה, אור לי"ג בתמוז תשנ"ב נדם ליבו בשנתו, כמה שעות אחרי שחגג בחיק משפחתו את יום הולדתה השלושים וארבע של בתו הבכורה.

יעקב צבי פוקס נפטר ביום י"ג בתמוז תשנ"ב (14.7.1992). בן חמישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין "סמיר" בחיפה. הותיר אישה, חמש בנות ונכדים.

על קברו חקקו אוהביו: "לזכר הזמנים הטובים, הצחוקים, הדמעות והחלומות לאורך כל השנים היפות בהן תמיד היית לצדנו ולמעננו. זכרך חקוק בלבנו לעד".

כתבה מלכה, בתו הבכורה: "השארת אחריך את שבט פוקס שגדל עם השנים, ואין נכד או נין שאינו יודע מי היה סבא צביקה. בליבנו, אבא, תישאר צעיר לנצח. יהי זכרך ברוך, אבא יקר ואהוב שלנו".