בנם הבכור של אסתר ויוסף. נולד בחול המועד סוכות, י"ז בתשרי תש"ח (1.10.1947) בעיר הנמל איזמיר שבטורקיה, לחוף הים האיגאי. אח לרוזה וניסים.

יעקב, צ'יקו בפי אוהביו, עשה את ראשית חייו בעיר הולדתו איזמיר. בגיל צעיר עלה לארץ לבדו, במסגרת "עליית הנוער", ונקלט בקיבוץ חולתה שבגליל העליון. "הוא היה עצמאי בשטח, שובב," סיפרו אוהביו.

הוריו עלו לארץ בעקבותיו. בהגיעם, שוכנו במעברה בעכו, ויעקב הצטרף אליהם.

בשנת 1965 התגייס לצה"ל והוצב במשמר הגבול. לחם במלחמת ששת הימים (יוני 1967).

לאחר שחרורו משירות סדיר חזר להתגורר בעכו ועבד בעבודות שונות.

ב-1973 נישא לשרה, בחירת ליבו. חגיגת כלולותיהם נערכה ב"אולמי צור" שבעיר, ובה הקימו את ביתם.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, גויס יעקב למילואים ונשלח לרמת הגולן, לחזית הצפונית. באחת התקיפות הסוריות על החרמון ספג רסיס ברגלו ואושפז בבית חולים. לאחר החלמתו, שוחרר משירות והוכר כנכה צה"ל.

לימים, התברר כי לא רק רגלו נפגעה במלחמה כי אם גם נפשו, והוא אובחן כהלום קרב הסובל מפוסט טראומה.

במרוצת השנים נולדו לבני הזוג שלושה ילדים: אסתר (אתי), יוסף (יוסי) וכרמית. יחד עם רעייתו גידל יעקב את ילדיו באהבה ובמסירות ודאג לכל מחסורם.

הוא ניחן בידיים טובות ובחוש טכני יוצא מגדר הרגיל. אהב לפרק, להרכיב ולתקן מכשירים וחפצים, והתמחה בתיקון שעוני יד. מומחיות זו הקנתה לו פרנסה כעוזר שען וכן עסק בעבודות נוספות של מלאכת כפיים.

חייו התנהלו בצל הלם הקרב והפציעה ברגלו – פגיעות אשר השפיעו עליו בכל היבט והצריכו טיפולים מתמידים ומעקבים רפואיים. עם זאת, רוחו האופטימית ואמונתו השלמה בטוב שבאדם, חיזקו את רוחו, ורגש האחריות גבר על כל מכאוב.

יעקב, סיפרו ילדיו, היה "עכואי בנשמה", ציוני, פטריוט, ויהודי בכל רמ"ח אבריו. האמין בחשיבות התרומה לעם ולחברה ועודד את הגיוס לצה"ל. חינך את ילדיו לאור ערכים אלה, ובעצמו התנדב במשך שנים ל"משמר האזרחי" של משטרת ישראל. היה דמות מוכרת ומוערכת ברחובות עכו; "איש יקר שהתנדב ועזר לכול," נכתב עליו; "הנדיב היהודי עם לב הזהב."

גם בקרב המשפחה המורחבת היווה דמות משמעותית. "הוא עזר לכולם בכל ענייני הסידורים בבית ובחוץ," סיפרה רעייתו, "הייתה לו שמחת חיים ולא ויתר על שום דבר."

יעקב ציקורל נפטר ביום י"ט בשבט תשס"ט (12.2.2009). בן שישים ואחת בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין "נחלת אשר" שבעכו. הותיר אחריו אישה, ילדים ואחים. על מצבתו הוסיפו אוהביו בצד שמו הפרטי את המילה "יהודי", בהתאם לצוואתו. כן נחקקו, על פי אותיות שמו - ציקורל, המילים "צדיק, ישר, קדוש וראשון לה'".

אחרי פטירת יעקב נולדו שני נכדיו, נדב יעקב (שנקרא על שמו) ונבו. משפחתו של יעקב הולכת בדרכו, ונכדיו זכו להתחנך לאור מורשתו.

כתבו ילדיו: "אבא, השנים חולפות ואתה בליבנו. משנה לשנה מתגעגעים יותר. מקווים שאתה רואה את נכדיך גדלים ושומר עלינו מלמעלה."