בנם הבכור של לינדה ואליהו. נולד ביום כ"ד באדר תשי"ג (11.3.1953) בתל אביב. אח גדול לאייל.
יצחק (איציק) גדל בתל אביב ולמד שם בבית ספר יסודי. לאחר שהמשפחה עברה להרצליה פיתוח, השלים את לימודיו בבית ספר תיכון באזור מגוריו. ילד ונער שובב, שאהב פעילויות "אקסטרים", והיה חביב על כולם.
התגייס לצה"ל בשנת 1971 והתקבל לקורס טיס בחיל האוויר. משם עבר ליחידת הקומנדו הימי 707 של חיל הים. במסגרת הכשרתו ביחידה נדרש לצלול בנחל הקישון. שירת שנה אחת בשייטת, נפצע במהלך השירות ואושפז זמן ממושך בבית החולים רמב"ם בחיפה. אחרי שהחלים הועבר לבקשתו לשרת בחיל החימוש (היום: חיל הטכנולוגיה והאחזקה – טנ"א), והמשיך בשירות קבע כנגד. בשנת 1975 השתחרר מצה"ל.
בשנת 1976 נישא לחני. הם הכירו באמצעות חברים משותפים, והזוגיות ביניהם הייתה קרובה ויפה מאוד. כתבה חני: "כל נערותי שזורה בדמותו, כבחורה צעירה שאוהבת רק אותו". לאחר נישואיו שינה את שם משפחתו מ-חלפון ל-אלון, בברכתו של אביו.
חני ואיציק הקימו את ביתם ברעננה. בשנים הבאות נולדו בנם הבכור, רועי, ואחריו הבנות עדי ודניאל.
היה אבא נפלא, שתיבל בהומור את הקשר עם ילדיו, וכל סיטואציה שגרתית בחייהם ידע להפוך למהנה במיוחד. כשההורים של ילדי הכיתה ארגנו ביניהם הסעות שיתופיות לבית הספר, רועי וחבריו העדיפו לנסוע רק עם איציק. כל נסיעה איתו הייתה בגדר הרפתקה, וכללה סיבובים בכיכרות, קפיצות על פסי האטה בכביש ומוזיקה קצבית ברקע. "איציק היה אבא מגניב", אמרה חני.
עבד עם אביו במשרד צילום גדול בתל אביב, ולאחר מכן עבר לעבוד בנתניה בחברת "דלתה דיגיטל", שעוסקת בשיווק ובהפצה של ציוד צילום מחברת "קודאק". פילס את דרכו המקצועית בנחישות, תוך שהוא ממלא שורה של תפקידים עד שהגיע ליעד שאליו שאף – מנכ"ל החברה. בתפקידו זה עבד במשרדי החברה בכפר נטר. בהמשך התמנה לנשיא החברה.
גם במעמדו הרם התייחס לכולם בפשטות, בלי התנשאות, והיה חביב על עובדיו. במסגרת תפקידו נסע לתערוכות מקצועיות בארצות הברית, אנגליה, אוסטרליה ועוד, ושמר על קשר מקצועי עם אנשים מכל העולם. כולם כיבדו אותו בזכות אישיותו הלבבית והנעימה.
בעשרות השנים שעבד בתחום הביע חשש שעולם הצילום המקצועי הולך ונעלם ככל שהטכנולוגיות מתפתחות ותופסות את מקומו.
איציק היה אינטליגנטי, בעל קסם אישי רב, יפה תואר ואיש שיחה מרתק, שקיבץ סביבו מעגלים של אנשים שרצו לשמוע את דבריו. נהג לספר בדיחות וסיפורים שהצחיקו את הסובבים אותו. חברים רבים אהבו אותו, דיברו בשבחו, נהנו מנוכחותו וליוו אותו במשך השנים.
בלט כאדם מלא חיים, מוזיקלי, שאהב לשיר שירים, להתלבש יפה ולטייל בעולם. אדם מוצלח מכל בחינה, שמילא את כל תפקידיו נאמנה – בעל, אבא, חבר ומנהל. "איש שלום, פשרות ואחווה. חבר אמיתי עם חוש הומור וים של אהבה", כדברי אלמנתו.
בהיותו בן חמישים ושש התגלתה אצלו מחלת הסרטן, שהתפתחה אצלו בעקבות הצלילות בעת שירותו. הוא הוכר כנכה צה"ל. עבר טיפולים קשים ומסיביים ונאבק על חייו במשך שנתיים. בהמלצת הרופאים החליט לנצל את החודשים הספורים שנותרו לו לחיות, וטס עם חני לתאילנד לטיול אחרון.
כשמצבו הידרדר ותקפו אותו קשיי נשימה, אושפז בבית החולים "איכילוב". באמצע הלילה פסקה לפתע נשימתו, הוא נפטר בזרועותיה של חני אשתו. גם השעון שענד על ידו עמד מלכת ומחוגיו נעצרו באותו רגע.
יצחק (איציק) אלון נפטר ביום י"ג באלול תשע"א (12.9.2011). בן חמישים ושמונה היה בפטירתו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בהרצליה. הותיר אישה, בן ושתי בנות, נכדים, ואב בן תשעים ושש ששכל את בנו האהוב כנגד כל חוקי הטבע.
על המצבה נכתב ביוזמת דניאל, הבת הצעירה: ״איש יקר - הילד שבך. יצחק בליבנו לעד״.
באזכרת שבע שנים לפטירת איציק כתבה חני: "האיש שלי הלך... הלך לבלי שוב / האיש שלי שהיה בחיי כל כך כל כך חשוב / העצב צורב וחורק עמוק פנימה / ואתה מלמעלה כמו לוחש לי – קדימה! / שבע שנים עברו וכל שנה סופרים עוד / הלב קרוע ובוכה וזה לא סוד...
זכיתי בגדול אותך להכיר ואיתך לחיות / להקים לנו דור המשך ואיתך כל דבר לחוות / כותבת אני מהרהורי ליבי / וכמה כואב לי שאינך איתי / זכור לי משפט אכזרי שהיית אומר / 'עכשיו בגילי שאפשר לחיות וליהנות – אני צריך לוותר' / כמה אתה חסר!"
כתבה חני בשנת 2023: "חודש מרץ כמעט חלף ועבר. / היה בהחלט החודש שלך – וזה נגמר / הגעגוע אליך נותר, ותמיד נשאר / לו היית היום איתנו, היית חוגג שבעים, / לא הספקת, נלקחת מאיתנו לפני שתים-עשרה שנים. / בחור צעיר ש'נענש' כי היה שם, / צלל בקישון, יצא מצלילות אך בקושי נשם / אמר, כן המפקד, אך סימן את גורלו, / קשה להאמין שבהמשך חייו – מוות היה 'מזלו'. / אהוב, בעל, חבר אמיתי ואיש משפחה נאמן ומושלם, / ואת כל הטוב הזה אלוהים לקח לנו מאיתנו לעולם / ... איציק שלי! זוכרת אותך כל יום בכל השנה / באהבתי ובגעגועיי אליך מאום לא השתנה / חוגגת לך יום הולדת לפי התאריך (11.3) כל שנה / וכשמגיע היום בו נלקחת ממני, שחור לי בנשמה. / ציווית עליי להמשיך בחיי. אתה חסר לי, כואבת את לכתך עד בלי די. / שולחת לך שקט ושלווה במנוחת העולמים, לעולם. / חושבים עליך כל הזמן. כן, כולם! / אוהבת לעד, חני שלך".
"לא נשכח אותך לנצח" כתבו בני המשפחה. האזכרות הראשונות לאיציק האהוב, סיפרו, היו בסימן מאורעות מצחיקים ומרתקים, כי כך היה רוצה שיזכרו אותו בחייו. פסי העצב עברו לפסי הומור וזיכרון עז בחיוך.