בן משה וסוליקה. נולד בשנת תש"ט (1950) בסקורה אשר במרוקו. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1962. הוא למד בבית הספר היסודי (דתי) על שם עוזיאל באשקלון ולאחר מכן למד ב"ישיבה" תיכונית בנתניה. היתה לו משיכה לנהיגה ולטיפול במכונות. הוא היה בעל כוח רצון רב, שרצה לפעול הרבה בחייו. אבל המצב המשפחתי לא איפשר לו את הדבר. הוא השתדל בכל הזדמנות לעזור לחבריו ולשכניו. כיון שאחיו ואחיותיו שהיו גדולים ממנו, נישאו, לא נותר איש מלבדו שימשיך בעול הפרנסה של ביתו. לצה"ל גויס בנובמבר 1967 והוצב לחיל השריון וכשהגיעה שעתו ללבוש מדי צבא הוצע לו לדחות את שירותו אבל הוא לא הסכים לכך. בהיותו המפרנס היחיד של המשפחה אמר לשוב לעבודתו אחרי שחרורו מן הצבא ולתמוך בהוריו הזקנים והחלשים עד אשר יתבגרו שני אחיו הקטנים. חבריו סיפרו שהוא היה גא במדיו הקרביים. בביקורו האחרון בבית סיפר לבני משפחתו ולחבריו עד כמה הוא מרוצה שזכה לסיים קורס. אך ביום ד' במרחשון תשכ"ט (26.10.1968) נפל באיזור תעלת סואץ; זה היה בשעת מילוי תפקידו כאשר הבונקר הופגז וקיבל פגיעה ישירה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות באשקלון. מפקד היחידה כתב במלאת "שבעה" לנפלו במכתב תנחומיו להוריו ובין השאר ציין: "אין כוונתי לפנות אליכם, הורים, במילות נחמה. לכך זקוקים גם אנו. כולנו זוכרים אותו ד' בחשון כאשר החלו הפגזים הראשונים ליפול במוצב ויצחק רץ, ונשקו בין ידיו, לקראת המוות על גדות התעלה. יצחק לא היה רק חבר מסור, כי אם גם חייל טוב - וחייל כמוהו כבן טוב!". שמו הונצח בספר "יד לנופלים - בני אשקלון" בהוצאת העירייה.