בן מזל טוב ויוסף. נולד בשנת תרצ"ח (1938) בטורקיה. אח לשישה אחים ואחיות.

יצחק גדל והתחנך באיסטנבול שבטורקיה. ילד מאורגן ומסודר, תמיד מסורק, עם מזג נוח. עזר לאימו, בחלוקת התפקידים בבית תפקידו הקבוע היה צחצוח נעלי הילדים.

בשנת 1948, בהיותו בן עשר, עלה לארץ באונייה עם בני משפחתו, לאחר שאחד האחים הבוגרים עלה קודם לכן ולחם במלחמת העצמאות. תחילה גרו במעון עולים סמוך לחיפה, כעבור זמן קצר עברו לבית נטוש ביפו. תנאי החיים לא היו פשוטים, ובני המשפחה נאלצו להתחשב זה בזה ולהתרגל לאורח החיים החדש. בגינה גידלו מגוון גידולים.

יצחק למד בבית ספר יסודי "ויצמן" בתל אביב, תלמיד טוב וממושמע שהצטיין גם בספורט. אביו ניהל חנות למכירת תה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, והוא עבד עימו ועזר בשעות אחר הצוהריים בחלוקת המשקה החם לסוחרים בסביבה.

בתום הלימודים התגייס לצה"ל ושובץ בחיל הקשר. כשחזר לחופשות בבית נהגו אימו וסבתו לחכות לו בחלון בהתרגשות.

בתחילת שנת 1957, לאחר שישראל כבשה את סיני במבצע צבאי, החל פינוי השטח בהסכמת הצדדים. יצחק ויחידתו עסקו בפינוי. באחד הימים התהפכה המשאית בה הובילו ציוד, וכל יושביה נפגעו.

יצחק נפצע קשה ונדרש לטיפול ארוך. בבית החולים עבר ניתוח, במהלכו נפגע עמוד השדרה שלו והוא נותר נכה שנזקק לכיסא גלגלים.

אחרי שיקום ארוך השתחרר מצה"ל. הוא קיבל רכב מיוחד מותאם לנכים, ובו נסע והסיע משפחה וחברים. באחד הימים הסיע חבר ל"דייט" עם תופרת בבוטיק יוקרתי בתל אביב. לתופרת קראו דניס, אף היא נכה. יצחק פגש אותה, הם החלו לדבר ומייד נוצר ביניהם חיבור – שלא נוצר בינה לבין החבר שבא עם יצחק. העובדה ששניהם היו נכים הקשתה עליהם, אך לא נמנעה אהבתם ובניית הזוגיות, והם החליטו להינשא. החתונה התקיימה ברבנות בתל אביב, עם כיבוד מהבית כנהוג באותם ימים. אחריה נסעו בני הזוג לירח דבש בלונדון, ששולב עם טיול בחו"ל לנכי צה"ל.

תחילה גרו השניים בבית הוריו בבת ים ולאחר מכן השתקעו בחולון, עדיין בקרבת בית ההורים. יצחק עבד ב"תדיראן". בעבודתו היה אהוב מאוד ונודע כאדם מסודר. אחייניו, בייחוד ילדיה של אחותו הצעירה, ביקרו אותם לעיתים קרובות ושיחקו בחצר. הם היו קשורים מאוד לדודם.

בני הזוג רצו להביא ילדים לעולם, ובמשך כשתים-עשרה שנים ניסו ועברו טיפולי פוריות ממושכים. כשמלאו ליצחק ארבעים שנה החלו בתהליך לאמץ ילד, ואז הרתה דניס. הדבר עורר בהם ובבני משפחתם שמחה רבה. לבתם קראו דפנה, ולכבוד לידתה התקיים אירוע גדול.

יצחק היה אב מסור, פעיל ומעורב. מדי ערב הקריא לבתו סיפורים לפני השינה. בכישרון רב בנה לה בית בובות בן חמש קומות מקרטון, ולאחר מכן בנה בית בובות מרשים עשוי עץ. בחג פורים הכין לה אביזרים לתחפושות. בשעות הצוהריים נהג לעזור לה בהכנת שיעורי בית. בגיל חמישים החליט לפרוש לגמלאות כדי להקדיש את כל כולו לגידולה ולחינוכה.

במסרטה שלו הרבה לתעד את חיי המשפחה, בפרט את דפנה. לעיתים קרובות ביים את הסצנות ולשמחתו זכה לשיתוף פעולה. את הסרטים שצילם הקרין על קיר הסלון. לאור זאת נודע בכינוי "ההוא עם המצלמה".

יצחק אהב לנהוג. מאחר שתמיד היה בבעלותו רכב, הרבה לנסוע עם רעייתו ובתו לטיולים ולביקור בני משפחתה של דניס בצפון הארץ. בחופש הגדול בילו ב"בית קיי", מרכז נופש לנכי צה"ל בנהריה, בחופשות אחרות נסעו לנופש בים המלח. גם בחו"ל אהבו לטייל – בני הזוג נסעו לטיול מודרך עם משלחת של נכי צה"ל למשך חודש, ובטיול אחר טסו לתאילנד, שם רכבו על פיל. בטיולים השתתפו בפעילויות השונות, תוך ששניהם מתעלמים מנכותם.

בקביעות השתתף בפעילויות ב"בית הלוחם" בתל אביב, בעיקר בענפי השחייה וטניס השולחן. הוא ייצג את ישראל באולימפיאדת הנכים ובתחרויות נוספות וזכה בכמה תארים ומדליות. בבית הלוחם הכיר עם דניס חברים שהיו לידידים קרובים.

יצחק, בן לבית מסורתי, התרגש ממפגש של נכי צה"ל עם הרבי מלובביץ'. בייחוד הזדהה עם אמירתו של הרבי שנכי צה"ל צריכים להיקרא "מצויני צה"ל".

היה לו קשר קרוב עם הוריו, והוא רחש להם כבוד רב. אחרי שאביו נפטר הִרבה לארח בביתו את אימו וסבתו בסופי שבוע, ובשבת הגיעו לבית גם אֶחיו ובני משפחותיהם. אחותו הבכורה דאגה וסייעה לו רבות, כל האחים התגוררו בקרבת מקום ונהגו להיפגש לעיתים תכופות.

כשהיה בן שבעים לערך נולד נכדו הבכור נהוראי, ולאחר מכן נולד הנכד בועז. התרגשותו הייתה גדולה, והוא נבחר להיות הסנדק של השניים. היה קרוב לנכדיו, שבילו עימו הרבה, בין היתר בהרכבת פזלים (תצרפים) ובקריאת סיפורים. כשבגרו מעט נהג לשוחח עימם על פרשת השבוע. יחד נסעו לטיולים ולמסעדות. את חתנו שיתף בכל שעל ליבו והיה קרוב אליו. השניים אהבו להאזין במהלך נסיעות למערכונים של ההרכב הקומי-מוזיקלי "הגשש החיוור".

כמו בילדותו, גם בבגרותו הקפיד על סדר, ארגון ודייקנות, התעורר ראשון בבוקר, הגיע מוקדם לכל מפגש משפחתי ורשם לו תאריכים ומועדים של ימי הולדת ואירועים אחרים של כל בני המשפחה. כתב ידו היה נאה וציורי, והוא כתב גם בשפה הארמית. באדיקות שמר על ספרי הסידור של סבו ועל יתר כתביו. גם חריצות ונדיבות אפיינו אותו: תמיד נתן לאחרים, הרעיף אהבה ומתנות.

האופטימיות שלו לא נתנה לנכות לפגוע בשגרת חייו, והוא ורעייתו חיו בלי להפנות את הזרקור לנכותם. על הפציעה לא אהב לדבר.

במלאת ארבעים שנה לנישואיו עם דניס נחגג המאורע במסיבה גדולה. כשנשאל כיצד התמסרו זה לזה שנים רבות כל כך, השיב בהומור: "בדור שלי מתקנים ולא מחליפים". לאורך כל השנים אהב אותה בכל ליבו והעריך אותה, ולפני פטירתו אמר עליה שהיא הכול בשבילו.

בפסח תשע"ז, כשהיה יצחק מאושפז בבית חולים מחוסר הכרה, ביקרו אותו כל בני המשפחה כדי להיפרד ממנו. בשביעי של חג הפסח הקריאה לו בתו דפנה את "שירת הים" מתוך ספר שמות. למוחרת הלך לעולמו.

יצחק בדלי נפטר ביום כ"ב בניסן תשע"ז (18.4.2017). בן שבעים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בחולון. הותיר רעיה, בת, נכדים, אחים ואחיות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "איש מסור, נדיב וישר דרך".