בן איזה ויוסף. נולד ביום כ"ו באייר תש"ד (19.5.1944) במרוקו. ילד שביעי במשפחה שבה שלושה-עשר ילדים, אח למסודי, מימון, ג'ורג'ט, אנט, מימי, אסתר, שמעון, מואיז, יעל, פנינה, גבורה ודוד (אליאס).

יצחק, שכונה בפי כול ג'אקי, גדל והתחנך בעיר קזבלנקה שבמרוקו. הוא למד בבית ספר יסודי בעיר ובתיכון למד ב"אליאנס". בשעות הפנאי שיחק עם חבריו שליוו אותו משנות הילדות המוקדמת ועד תום התיכון, כן היה חבר בחוג לפייטנים והתעמל בהיאבקות במשקל קל. הוא התאמן בקבוצה של מתאבקים יהודים ובמסגרת זו אף זכה לפרסום ברחבי מרוקו.

ילדותו במרוקו הייתה מאושרת. המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב בהיות אביו בעל מפעל. בני המשפחה שמרו על המסורת היהודית, אך בשבתות נהגו ללכת לחוף הים ולצפות בסרטי קולנוע.

בשנת 1964 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בשכונת גבעת אולגה בחדרה, בעקבות אחת הדודות התגוררה שם.

זמן קצר אחרי העלייה התגייס ג'אקי לצה"ל והופנה לשרת במשטרת ישראל. לאחר שלמד באולפן לעברית, נשלח לקורס שוטרים ושובץ כשוטר תנועה, כזקיף וכיומנאי. בהמשך הקריירה עבר קורס קציני משטרה זוטרים ושובץ בשלל תפקידים, מרביתם במשטרת הרצליה. במהלך השירות התקדם לדרגת רב-סמל מתקדם.

את יהודית הכיר במהלך קורס השוטרים. הם נפגשו במסיבת ריקודים בגבעת אולגה. בספטמבר 1968 נישאו. השניים בנו את ביתם בגבעת אולגה ונולדו להם שש בנות ובן: אילנית, רחל, סיגל, איריס, אורלי, אליאס דוד ואלינור. הבן נקרא על שם דודו, אחיו הצעיר של ג'אקי סמל דוד (אליאס) ביטון, שנפל במלחמת יום הכיפורים, ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) בקרבות הבלימה ברמת הגולן.

ג'אקי היה בן זוג ואבא אהוב, "איש של בית". מאחר שעבד במשמרות, בילה בקָרים רבים בבית בחיק המשפחה, טייל עם הילדים, ליווה אותם לבית הספר ובילה איתם בבית. אחד מתחביביו היה ציור, ויצירותיו שימשו פעמים רבות תפאורה לאירועים בבית הספר של ילדיו.

ב-1984, במהלך משמרת, השתתף במרדף משטרתי בהרצליה ונורו לעברו יריות. כעבור שבוע עבר התקף לב ובעקבות זאת נאלץ לשהות תקופה ארוכה בשיקום

בבית. לאחר מכן חזר לעבוד בהיקף מצומצם במשרדי המשטרה. תחילה חשש מבעיותיו הרפואיות, אך עם הזמן התגבר על חששו והצליח לקיים אורח חיים רגיל.

בשנת 1989, בגיל ארבעים וחמש, פרש לגמלאות בפנסיה מוקדמת והחל לעבוד בחנות דגים. הוא היה שבע רצון מהשגרה החדשה של חייו.

כשהיה לסב, השתתף בכל האירועים של נכדיו, ליווה אותם לגן ולבית הספר והיה מסור להם מאוד. בבית גם ידע להשתטות איתם, התגלגל איתם על השטיח ושיחק איתם ככל שביקשו.

ג'אקי היה רחמן ואהב לעזור לאחרים בשעתם הקשה. למשל, כשחייל הגיע לבקר בביתם, נתן לו בשקט, בצנעה, דמי כיס. בבית הכנסת ארגן את האירועים בלי שביקש כל תמורה ואף שימש בו כחזן. בעבודה נהגו לגשת אליו כשנזקקו לסיוע ולעצה טובה.

אנשים תמיד סבבו אותו – הוא היה מסמר החבורה, אדם חיובי, עליז ושמח בחלקו ואהבו להיות בקרבתו ולהתייעץ עימו. זה התבטא במיוחד בבית הכנסת, ובחיק המשפחה היו אומרים: "כשג'אקי לא נמצא, זה לא נחשב אירוע".

ביום הולדתו החמישים ארגנה רעייתו יהודית מסיבת הפתעה לכבודו. היא איתרה את חברי הילדות שלו שהקשר עימם נותק לאחר העלייה והזמינה אותם לחגוג, ומאז נשמרו הקשרים איתם.

בגיל שישים קיבל דום לב שגרם לפגיעה מוחית. לאחר שיקום בבית החולים השיקומי "לוינשטיין" חזר הביתה, אך הפגיעה שיבשה עד מאוד את אורח חייו.

יצחק (ג'אקי) ביטון נפטר ביום ט' בכסלו תשע"ה (1.12.2014). בן שבעים וחצי היה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בחדרה. הותיר אישה, שש בנות, בן, נכדים ונכדות, אחים ואחיות.

על מצבתו חקקו בני המשפחה: "איש חיל רב פעלים, משמח אלוקים ואדם, חזן, פייטן ואומן".

הרעיה יהודית סיפרה שלהלווייתו הגיעו רבים, וזה חימם את הלב עד כמה היה קרוב ומשמעותי לאנשים. "חסרונו מאד מורגש", אמרה, "ג'אקי היה מאוד מרכזי ובכל אירוע, כמו גם בשגרה, מדברים עליו ומספרים על ימיו המאושרים".