בן הזקונים של רבקה וישראל. נולד ביום ה' בחשוון תרצ"ב (16.10.1931) בתל אביב למשפחה מרובת נפשות, ילד שמיני להוריו. כן היו לו ארבעה אחים מצד אביו מנישואיו הראשונים.
כשהיה יצחק (איקה) בן שלוש עברה המשפחה לגור בפרדס חנה. שם, כבנו של חקלאי, גדל בין השדות והמטעים. כמו כל ילדי המושבה, החל את לימודיו בבית הספר העממי "אלונים", אליו הגיע רכוב על חמור. הלימודים לא היו משאת נפשו, אבל בחשבון הצטיין. מסיבת הסיום של בית הספר העממי התקיימה ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) – כך כונתה סדרת הפעולות שערכו הבריטים ששלטו אז בארץ כנגד היישוב היהודי, ובמסגרתן פשטו גם על פרדס חנה בחיפוש אחר מצבורי נשק המוטמנים ב"סליקים".
מקום הבילוי המועדף עליו ועל חבריו היה "הבריכה" – בריכת המים ברחוב מגד ששימשה לאיסוף מים לחקלאות, וכבר אז בלט בכישורי השחייה שלו. אותם חברי ילדות המשיכו ללוותו לכל אורך חייו.
את המשך לימודיו עשה בבית הספר התיכון המקצועי "מקס פיין" בתל אביב, והוסמך במכונאות וחשמל. כמו שאר אחיו, עזר לאביו במשק החקלאי, בהשקיית הפרדסים ובטיפוח העצים, ונהנה מהמולת הבית שרחש תמיד מבקרים רבים, בני גילים שונים. "זה היה כמו 'מתנ"ס' קטן," סיפרו בני המשפחה, "כל אח הביא את החברים שלו."
במאי 1941, בתקופת מלחמת העולם השנייה, איבד את אחיו שמואל (סמי), איש ה"הגנה", אחד מכ"ג יורדי הסירה שיצאו דרך הים לפעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי, לבנון, במסגרת סיוע היישוב לבעלות הברית במלחמה בנאצים. עשרים ושלושה הלוחמים לא הגיעו ליעדם, הפעולה לא בוצעה, וגורלם לא נודע עד היום.
שש שנים מאוחר יותר, באוגוסט 1947, שכל את אחיו אהרון שנרצח על ידי פורעים ערבים במבואות הכפר סלמה, מדרום-מזרח לתל אביב, עת נסע בראש שיירה שהובילה חומרי בניין ממחצבות ראש העין לתל אביב.
במהלך לימודיו התיכוניים התגייס לגדנ"ע (גדודי נוער). בעיצומה של שנת הלימודים האחרונה פרצה מלחמת העצמאות. הלימודים הופסקו, ויצחק גויס עם חבריו לצה"ל שזה עתה הוקם. הוא הוצב בחיל השריון, ועסק בתיקון ובהכשרת הטנקים שהותירו אחריהם הבריטים עם עזיבתם את הארץ. זמן מה שירת בצבא הקבע, והגיע לדרגת סמל.
לאחר השחרור חזר לבית הוריו בפרדס חנה והצטרף לגרעין חברים שהתארגנו להקמת מושב ניר בנים בדרום. תחילה חיו כולם יחד באותו מבנה, כמו קומונה, ובהמשך, היו אמורים לקבל חלקות אדמה לבניית בתיהם.
בשנת 1952 שוב גברה המתיחות הביטחונית בארץ, ויצחק נקרא לשירות מילואים. צו הזימון מצא אותו חולה, אך למרות זאת התייצב למילואים ובמשך שלושה ימים ולילות רצופים עמל עם חבריו על הכשרת הטנקים לשימוש. משימתו הושלמה, אך המבצע בוטל ברגע האחרון כיוון שהמצב בגבול נרגע.
את המילואים סיים עם חום גבוה, וכששב לניר בנים חש ברע ולא מסוגל להזיז את רגליו. אושפז בבית החולים בתל השומר, שם אובחן עם מחלת הפוליו – שיתוק ילדים. מאז לא קם על רגליו, התנייד בכיסא גלגלים, והוכר כנכה צה"ל.
יצחק שב לפרדס חנה. הוא ניחן בכישורים טכניים מגוונים מאוד והפך לאחת הדמויות המוכרות במושבה. בין היתר בנה בעצמו את כיסא הגלגלים שלו, ובהמשך – כדי לסגל לעצמו יכולת נהיגה – פיתח מנגנון שמעביר את פעילות הדוושות במכונית להפעלת יד. לנוכח מספרם הגדול של נכים והביקוש הגובר לכיסאות גלגלים גייס חבר שהכיר בתקופת השיקום ב"בית פיינסטון" שברמות השבים, ויחד פתחו בחצר בית הוריו בית מלאכה לכיסאות גלגלים. הם רכשו ציוד ואדמות, ועבדו בשותפות ובהרמוניה.
בשנת 1966 נישא לפייגה. בני הזוג הקימו את ביתם בדרך השדה שבפרדס חנה ונולדו להם שלושה ילדים: רבקה (רבקהל'ה), ישראל (שרוליק) ומיכל, שהצטרפו אל שני ילדיה של פייגה מנישואיה הקודמים - אתי ומנחם.
בביתם החדש החל את עיסוקו הנרחב במדי מים. על מנת לבחון את הציוד היה צורך לאגור ולהזרים כמויות גדולות של מים, ולכן הקים בחצר הבית בריכה בגודל חמישה על עשרה מטרים. בבריכה זו למדו רוב ילדי המושבה, בהדרכתו, שחייה. במרוצת השנים הקים משק חקלאי ובו מגוון מטעים ופרדסים, והמשיך לעבוד בחריצות ולבצע משימות פיזיות כאילו אינו מרותק לכיסא גלגלים. "איקה היה עקשן ולא הקשיב לאף אחד אחר כי הוא ידע הכי טוב," אמרה פייגה.
מגבלתו הפיזית ועובדת ריתוקו לכיסא גלגלים מעולם לא עצרה אותו ולא מנעה ממנו להתקדם ולבצע משימות פיזיות. בין היתר תיקן טרקטורים ונהג בהם. התאמן בשחייה ופעמיים ייצג את ישראל באולימפיאדות הנכים שהתקיימו באנגליה – בשנת 1956, אז זכה במדליית זהב במקצה שחיית גב, ובשנת 1966. היה נכה צה״ל הראשון שצלח את הכינרת, ומאז עשה זאת מדי שנה בשנה. "בצליחה הראשונה," סיפרה אלמנתו, "צוות הליווי לא חשב שהוא מסוגל לכך ומשך אותו אל תוך הסירה הצמודה. כשאיש לא הבחין בו, חמק וחזר למים כדי להשלים את הצליחה."
השכול והאובדן שפקדו את משפחתו בילדותו ובנעוריו, שבו לגבות את מחירם גם בחייו הבוגרים. רבקה'לה, בתו הבכורה, נהרגה ערב ראש השנה תשל"ג (ספטמבר 1972) בתאונת דרכים לנגד עיני אחיה, והיא עוד לא בת שש. בנו השני, רב-טוראי ישראל (שרוליק), נפל בערב חג הפסח תשמ"ח (אפריל 1988) בעת שירותו הצבאי.
האסונות לא ריפו את ידיו והוא המשיך לבנות, לגדל, לטפח ולהמציא. מוערך ואהוב על כולם, אדם מכובד, איש של כבוד: "חשבת, כמו רבים מבני דורך, שלחיצת יד והבטחה שווים את משקלם בזהב," כתב גיא, בן אחייניתו. התברך בלב רחב ונדיב, ונהג לעזור גם למי שלא הכיר. עקשנותו ונחישותו משכו אותו קדימה ואפשרו לו להתגבר על כל מכשול.
מיכל, צעירת הילדים, שרטטה קווים לדמותו של אביה: "אבא היה עוגן ותמיד יכולתי לסמוך עליו. יכולתי לעשות מה שרציתי, אבל גם אמר את דעתו. הוא תמיד היה שם וגיבה את הבחירות." הוא התהלך עם זקן ששימש לו סימן היכר, ובאחד הימים, כשהחליט להורידו – התקשו לזהותו.
כשהפך לסבא התמסר ברצון לנכדיו, נהג לקחתם מהגן, והם אהבו לבלות איתו ולטפס עליו.
יצחק (איקה) חנוביץ נפטר ביום ל' בחשוון תשע"ד (3.11.2013), בן שמונים ושתיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בפרדס חנה. הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים וחמישה נכדים.
ספד לו גיא, בן אחייניתו: "נחזית בעיניי כסלע שגלי החיים מתרסקים עליו ולא יכולים לו, למרות המכות הקשות שהכו בך הגלים, איש משפחה, שהמילה משפחה לא הייתה בעיניו רק מילה..."
במלאות שלושים למותו הוקדשה לו כתבה נרחבת בעיתון המקומי, תחת הכותרת: "האיש שהאמין בלחיצת יד."
יצחק הונצח בבית יד לבנים בפרדס חנה-כרכור.