בן נסים ורגינה. נולד ביום י"ב בתמוז תרצ"ח (11.7.1938) בעיר פלובדוב שבבולגריה. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1949. אחרי סיימו את לימודיו בבית-הספר היסודי שבתל-ברוך למד וסיים את לימודיו בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב. בנובמבר 1957 גויס לצה"ל וכעבור למעלה משנה, בשעת מילוי תפקידו, ביום ג' בטבת תשי"ט (14.12.1958), נפל והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. זכרו הועלה בחוברת מארס 1959 של "יובל", בטאון תלמידי בית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב.

כתב יצחק לאחותו אטי: "לאטי, אחולים לבביים מעמק לבי, שתצליחי בכל מעשיך, באשר יהיו. עתה היטיבי ללמוד, שתתני מכחך לעיצומו, שגשוגו ופריחתו של עמנו הישן נושן - המחדש ימיו כקדם. 'כבדי את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על פני האדמה,. מאחיך יצחק 16.12.55".

אמר מפקדו רס"ן אורי: "איזי בנכם ז"ל שרת ביחידה אמנם רק כשבועיים ימים, אך התנהגותו המצוינת, רמתו המקצועית הטובה, שקדותו במילוי תפקידו ורצונו החזק להעלאת רמתו המקצועית הבליטו אותו משאר החיילים ואפשרו לנו לתלות בו תקוות רבות לקראת עתידו. ולכן צערנו עמוק שבעתיים".

כתב חברו ליחידה ראובן: " איזי ואני הוצבנו בדצמבר 58 כאלחוטני קס״א (קשר סיוע אווירי). הוא היה מקצוען מורס, חסון ויפה תואר מחיל השריון ואני הגעתי כטירון מביה״ס לקשר - בה״ד 7.

את האירוע הבא לעולם לא אשכח.

איזי ואני נשלחנו יחד עם קבוצת חיילים להכנת רכבי הקשר - (רק״ש 112) לקראת תרגיל שדה.

בשובנו ממעבדת הקשר ברמות ים, איזי ישב ליד הנהג ואני מאחור בתוך ערימת המכשירים.

לפתע פגע הרכב בעמוד חשמל והתהפך. התוצאה היתה בלתי הפיכה.

איזי נהרג לצערי, ואני יצאתי בפגיעה קלה". 

כתבה אחייניתו חן בהיותה בת 15: "מאז שנפלת, אין לנו כתובת יש לנו רק את חלקת האלוהים הקטנה שלנו מכוסה בפרחי העונה, שצומחים ופורחים מדמע ופורחים מדמעתינו. המון דברים רציתי לומר לך, אך לצערי לא הספקתי.

אני מדברת עליך מבית הספר שאהבת כל כך, וכנראה שבגלל זה, לאמא היה מאד חשוב, שגם אני אלמד כאן.

אני מסתכלת על תמונתך בבית הספר, מי היה מאמין שאתה המוחשי כל כך, המלא חיים, היפה והחכם, תהיה ממוסגר בתמונה. 

קצת קשה לדבר על מישהו שהיה בעבר, ועוד על מישהו שמכירים רק מספורים.

אבל העולם כמנהגו נוהג ואחרי כמה שנים גם אותך שוכחים ונשארים רק אנחנו בני המשפחה שלך, שבאה לבקר אותך, עם כל הצער והכאב נשארה לנו רק אבן המצבה.

יצחק כשמך, כך היית צוחק כל הזמן. אחרי שהלכת סבתא, אמא שלך, הלכה אחריך. היא לא יכלה לחיות יותר בלעדיך.

אתה בשבילנו ספור געגועים על מישהו שהיה ופתאום הלך, אפילו לא אמרת לאן ומתי תחזור, קשה מאד לשאת את אובדנך.

כל יום שעובר, אני מרגישה עד כמה חסרונך הוא גדול.

לפעמים החיים יכולים להיות מאד אכזרים, הבנים נלקחים, משפחות שלמות נהרסות, וההורים השכולים נעשים עם כל שנה שעוברת יותר כפופים ומסכנים. 

ואתה אלוהים שם למעלה, מביט ושותק. רבבות של חיילים שלקחת למעלה, כאן לנו הם חסרים עד מאד".