בנם של טובה ושמחה. נולד בשנת תרצ"ב (1932) בירושלים. בן בכור להוריו, אח של חנה.

יצחק, אשר זכה לשלל כינויי חיבה בפי אוהביו - יצחקי, איצי, צחי - גדל והתחנך בירושלים. למד בבית הספר היסודי "תחכמוני" והמשיך ללימודי תיכון ב"תיכון בית הכרם" בעיר (כיום - בית הספר "התיכון שליד האוניברסיטה"). תלמיד חברותי וחכם אשר הלימודים קלים לו, הישגיו גבוהים.

חרוץ ונמרץ, עבד מדי בוקר בחלוקת עיתונים למנויים, מבקש לסייע להוריו במימון לימודיו. לבית הספר רכב על אופניו, לא מתעצל חרף המרחק הרב של התיכון מביתו. בשעות הפנאי השתתף בפעילויות תנועת הנוער "התנועה המאוחדת" לצד חבריו.

עם סיום לימודי התיכון וקודם לגיוסו, למד במשך כשנתיים ציור אופנה באחד ממוסדות הלימוד בתל אביב, מפגין כישרון ציור וחוש אסתטי מפותחים.

בתום לימודי ציור האופנה, התגייס לצה"ל ושובץ לשירות בחיל הרגלים. מלא מוטיבציה ומסור, ביצע משימותיו בהצלחה מרובה. בהמשך יצא לקורס קצינים ולאחריו מילא שורת תפקידים לשביעות רצון מפקדיו והיה אהוד מאוד על פקודיו. בתום שירות החובה, המשיך לשירות קבע.

בעת שירותו כקצין באזור בית נבאלה, בתקופה בה התמודדו עם איום הפדאיונים שהסתננו לארץ, היה אחראי עם צוותו על שמירה באזור. באחד מסופי השבוע, בחר כמפקד לשחרר את פקודיו לחופשה בביתם ונשאר לשמור בצוות מצומצם בשוחות שלאורך המחנה. בחלוף שעות ארוכות ומששב לביתו וחש ברע, פנה לבירור רפואי ונמצא כי עבר אירוע לבבי. לאחר שטופל רפואית ובשל מגבלות בריאותיות עבר לשמש בתפקיד אחר, בחיל החינוך, עד לשחרורו מצה"ל. הוכר כנכה צה"ל.

השתלבותו בחיים האזרחיים הייתה מהירה, הוא החל ללמוד אדריכלות ב"טכניון – מכון טכנולוגי לישראל" וסיים חמש שנות לימודים בהצלחה יתרה, במקביל ללימודיו עבד כמורה, לימד ציור אופנה בתיכון "סליגסברג" בירושלים בכדי לממן את הלימודים. בתום לימודיו שב לירושלים ופעל להגשמת חלומותיו בשני מישורים – שימש כמורה לציור אופנה בתיכון "סליגסברג" בעיר ובמקביל פתח משרד בשותפות עם אדריכלים נוספים, אשר לימים נקרא "עפרוני-שיינברג", וביצע עבודות אדריכלות ומיזמים שונים עבור מגוון לקוחות פרטיים ומוסדיים.

יצחק היה מוכשר מאוד, בעל חשיבה יצירתית וסגנון ייחודי. רב פעלים, לצד כל עיסוקיו החל ללמד ארכיטקטורה ב"בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב" בעיר, לשביעות רצון המוסד שאף העניקו לו תואר של פרופ' חבר בבצלאל.

יצחק נהנה מאוד להעשיר את ציבור הסטודנטים מידיעותיו ומניסיונו ואף יותר מכך נהנה לשמוע את רעיונותיהם החדשניים וללמוד מהם. הוא לימד בבצלאל 25 שנה.

בשנת 1971, הכיר באמצעות מכר משותף את רבקה. האהבה בין השניים פרחה והם נישאו בחלוף שנה, מקימים את ביתם ביישוב מוצא עילית ממערב לירושלים באחד מהפרויקטים שתוכננו על ידי יצחק. במרוצת השנים נולדו להם בן ובת – גיל (שמחה) ואיילה. הוא היה בן זוג מסור ואב אוהב לילדיו, לימד אותם עשייה וחריצות מהי, הקפיד להיות מעורב בחייהם ונהנה מבילויים משפחתיים משותפים ומטיולים לחו"ל.

איש אשכולות, רציני והגון. בעל ידע כללי נרחב, הרבה לקרוא ולהעשיר את הספרייה בבית בספרים במגוון תחומים – אדריכלות, אומנות, היסטוריה, ירושלים, גיאוגרפיה, פסיכולוגיה, חינוך ועוד. הקפיד על עברית תקנית שלו ושל סובביו וחשובים היו לו דיוק ועמידה בזמנים.

במשך שנים ארוכות החזיק יצחק בשלוש עבודות, עד לפרישתו לגמלאות מבצלאל וסגירת השותפות, אך גם לאחר מכן המשיך להעניק שירותי אדריכלות ממשרד בביתו, שמו הולך לפניו. אהבתו למקצוע ורצונו לסייע לדור הבא, הביאו אותו להעסיק מדי פעם סטודנטים, מכשיר אותם ומסייע להם להשתלב בעולם התעסוקה.

בזמנו הפנוי, השתתף בחוגי אומנות וצילום ב"בית הלוחם" בירושלים. היה אומן בנשמתו – צייר, פיסל וצילם, מפליא בכישוריו. בנה מעבדה לפיתוח ולהדפסה של תמונות בביתו וייצר מסגרות מיוחדות מעשה ידיו לתמונות שצילם. מעת לעת נהג לבקר בתערוכות ציור ופיסול, ואף הציג לאורך השנים מיצירותיו ומצילומיו בתערוכות שונות שהציגו במוזיאון העירוני, ב"תיאטרון ירושלים", ב"בית הלוחם" וכן בתערוכה גדולה בת שלוש קומות ב"בצלאל".

יצחק עפרוני נפטר ביום י"ד באדר תשס"ו (14.3.2006). בן שבעים וארבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין גבעת שאול בירושלים. הותיר אחריו אישה, בן, בת ואחות.

נכדו הבכור, אשר נולד לאחר פטירתו קרוי על שמו: עידו-יצחק.