בנם של רחל ודניאל. נולד ביום ג' בניסן תשי"א (9.4.1951) בגני תקווה. ילד שלישי להוריו, אח של שלמה וטובה.

אברהם יצחק (איציק) גדל והתחנך בגני תקווה. למד בבית הספר היסודי ביישוב והצטיין בלימודיו. נבון ובעל כושר ביטוי מצוין, ערך את עיתון בית הספר.

חברותי ואהוב על הבריות, דומיננטי ובעל כושר מנהיגות. סקרן וחובב הרפתקאות נהג לטייל בפרדסים בסביבת היישוב בו גדל. היה אדם צנוע ורגיש לסביבתו, "ילד עם לב זהב, מגן לכל חלש", תיארו אוהביו.

אהבתו הגדולה הייתה לים, הוא חלם על החיים בים ומימש את החלום. בהגיעו לכיתה ט' החליט לעבור וללמוד ב"בית הספר הימי לפיקוד ומנהיגות – קציני ים עכו" כהכנה לקראת גיוס לצה"ל ושיבוצו לשירות בחיל הים. השתלבותו בבית הספר הייתה מהירה, יצר קשרים חברתיים בקלות וחבריו מתקופה זו ליוו אותו גם בהמשך דרכו. הלימודים וההווי הקבוצתי הסבו לו הנאה מרובה וכשבגר נהג להסתכל על תקופה זו כתקופה מאושרת ומלאת חוויות.

עם גיוסו התנדב לשירות כלוחם בחיל הים. לאחר שעבר טירונות ואימונים מפרכים שירת כלוחם ובהמשך לאחר הכשרה מתאימה השתייך לצוות ההדרכה בבסיס. על השירות המשותף ואופיו המיוחד של איציק עמד חברו: "את איציק הכרתי לראשונה בבית הספר לקציני ים בעכו, נער בהיר שיער שכולו חיוך אחד גדול... שנינו כמעט מאותו הכפר ייצגנו את החתך האנושי של כיתת השייטים שיצאה בשנת שישים ותשע במסע השייט הנפלא אל ארצות רחוקות. חוצים אוקיינוסים וימים, עמלים על סיפונה של 'תמר', אוניית הקרגו (משא) היפה שבה עיצבנו את אישיותנו הנערית שהפכה אותנו לבוגרים חדורי מוטיבציה להצליח ולהתמודד עם תהפוכות הטבע בימים סוערים וגועשים.

אישיותו של איציק נתגלתה בכל רגע ורגע במסע הימי שלנו. חיוכו המקסים, עיניו הבורקות ואישיותו העדינה הצליחו לנטוע ביטחון בקרב חברי הקבוצה. החבר'ה האזינו בקשב רב לעצותיו הטובות".

לאחר שחרורו מצה"ל החל לעבוד בחברה העוסקת באיתור מקורות נפט ובקידוחי נפט באתרים באזור שארם א-שייח' וסנטה קתרינה בדרום סיני. בהמשך עבד בתחום המחשבים. איציק השתתף במיזם ראשון מסוגו מראשוני הצילום התת-מימי.

בשנת 1975 נישא לציפי. השניים הכירו עוד מילדותם המשותפת ביישוב גני תקווה בו גדלו יחד. החברות ביניהם התפתחה עם השנים לזוגיות אוהבת. כתבה ציפי: "זה האיש שהפך אותי למלכה, ללא ארמון ללא מצלצלים, נתן לי את כתר הנשמה. שמר עליי בגן, ממנו העתקתי שיעורי בית. רקדתי את ריקוד הסלואו הראשון איתו, ליווה אותי הביתה מדי יום. כתב לי מלב ים, בג'יפ דהרנו בכל פינה. הפך אותי לאימא ולרעיה. האיש שלימד אותי מהי אהבה, 'נועדתי לשמח אותך' כך אמר וכך עשה".

במהלך השנים נולדו לזוג שלושה ילדים – תאומים: רחל (רחלה) ודניאל ובתם הצעירה, ורד. איציק היה אב נוכח ומסור לילדיו אשר היוו עבורו מקור נחת וגאווה. נהנה מאוד לבלות עימם ולקח חלק פעיל בחייהם, כך לדוגמה התנדב לשמש ראש שבט תנועת הצופים בו ילדיו היו חניכים.

בלט בעיקר כאיש צנוע ועניו. אוהב אדם, ליבו רחב ורצונו בכל עת להושיט עזרה ולסייע, תמיד בחיוך ובסבר פנים טובות.

בהמשך דרכו הקים עם שותף חברה שעסקה בתחום החקלאות הימית: דיג, גידול דגים ופיתוח מערכות טכנולוגיות חדשניות לגידול דגים בכלובים, במים עמוקים.

בניהול החברה הקפיד על צוות מלוכד, הביא לידי ביטוי את כושר המנהיגות בו התאפיין ואת יכולתו לקדם יעדים ולחתור למטרות משותפות. סיפר על כך חברו: "איציק אהב את הים, לא ויתר על הריח המלוח של גלי הים המתנפצים על ספינת הדיג שלו, ספינה שהיוותה את ביתו השני. לילות חרש את מרחבי הים הכהים מנסה לדלות דגה... הצטרפתי ליום דגה שכזה. הסקיפר עטור השפם שולט בספינה היוצאת אל המרחבים האין סופיים, ישוב אל מול מכשירי הקשר והרדאר, מנסה לאתר מצבורי דגים הנעים באי שקט, כולם ממתינים לרגע בו הרשת הפרושה באזור הדגה תעלה מעלה. הספינה חורשת את הים האפל. איציק מטגן דגים, מקמח אותם ויחדיו זוללים את בשרם הרך והטעים. צעקות נשמעות מכיוון החרטום. והוא במיומנות של מפקד משתתף בפעולת הדיג הסבוכה, חיוך של הנאה פרוש על פניו. היום הים הביא פרנסה. בכל אותם רגעים ניתן היה להבחין בעיניו הבורקות, הנאה צרופה של הצלחה ומבט אל החוף שם ציפי רעייתו אהובתו מלווה אותו בכל רגע.

אהבתי את האיש הזה. האיש שהטביע את חותמו על הקבוצה הייחודית שלנו. המפגש עמו תמיד הצית את הרצון להיות יחד, קבוצה מגובשת שאינה נפרדת ונשארת צעירה ומלאה באנרגיות, שתחילתה אי שם בשנות השישים בצריף הסירות בבית הספר הימי עכו".

בשנתו האחרונה חלה התדרדרות במצבו הבריאותי והוא אושפז לקבלת טיפול, נתמך במשפחתו ובחבריו הרבים.

אברהם יצחק (איציק) פרין נפטר ביום י"ג בטבת תשס"ו (13.1.2006). בן חמישים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ואח.

על מצבתו כתבו אוהביו: "עוגנת הספינה לבטח, המסע הושלם. נוצחו כל סכנות הדרך, כל אימי הים" (מתוך "הו רב חובל", וולט ויטמן בתרגום נעמי שמר). ציפי הניחה על קברו אלמוג גדול כמחווה לאהבתו הגדולה לים.

לזכרו הקימה ציפי אתר אינטרנט תחת השם "דבקות והתמסרות" שם ניתן למצוא דברים שכתבו בני המשפחה וחברים, תמונות מתחנות חייו השונות וציורים פרי יצירתה, וכן קטעים מספר שכתבה הנושא את ההקדשה: "הספר מוקדש לאיש יקר, אהובי איציק פרין, שבטח והאמין בתהליך, שיתף פעולה, תמך ועודד. היה לי כמגדלור. מודה לרגעים הקסומים והנפלאים שהיו בינינו. הביטחון והאהבה שהעניק לי".