בן אסתר ושמעון רוזנמן. נולד בכ"א באייר תשי"א (27.5.1951) בקיבוץ שדה נחום. בן זקונים, אח לאהרון ולשושנה (שוש).

כשנה אחרי שנולד חל הפילוג בתנועה הקיבוצית, בעקבותיו עזבה המשפחה את הקיבוץ והייתה ממייסדי קיבוץ יפעת.

יצחק (אייזיק) גדל ביפעת. למד בבית הספר היסודי בקיבוץ והמשיך לתיכון האזורי "העמק המערבי", ששכן ביפעת. היה ילד ממושמע להוריו, שהאמירה המרכזית שלהם הייתה: "העיקר שתהיה בן אדם". גדל בבית הילדים עם חבריו לשכבת הגיל, אהב את החברה, תמיד השתתף בפעילויות וחבריו מספרים שהיה מנהיג טבעי מילדות. "ילד טוב, שהסתתר מאחורי מעשי שובבות עד בלי די", כדברי בני משפחתו. הוא בלט בהומור ובחן שלו, גם טוב הלב שלו כלפי כולם ניכר מגיל צעיר, בכל עת נרתם לסייע לחברים שפנו אליו ונזקקו לעזרה. במשק אהב לעבוד במספוא, ובלט בחריצותו. בעיקר אהב לעבוד על הטרקטורים הגדולים.

בתום לימודיו התגייס לצה"ל, ליחידת צוללנים של חיל הים (707). בסיס היחידה בנמל חיפה, קרוב לשפך נחל הקישון, ורוב האימונים ותרגולי הצלילות נעשו באזור. במהלך שירותו השתתף בפעילויות מבצעיות רבות ובמלחמת יום הכיפורים. הוא מאוד אהב את השירות הצבאי, אם כי בצניעותו סיפר בבית רק מעט ממה שעבר עליו. בצבא הכיר חברים רבים, אשר שמרו איתו על קשר הדוק מאז.

אחרי שהשתחרר מהשירות הצבאי עבד כקבלן צלילה באילת, בפרויקטים של הנמל הצבאי. אחר כך נסע לארצות הברית ללמוד צלילות פעמון ורוויה לעומק רב, והיה מהישראלים הראשונים שהוסמכו לצלילות כאלה. לאחר הלימודים נסע לעבוד כצוללן על דוברות נפט בים הצפוני, והתגורר בסקוטלנד.

בארצות הברית הכיר יצחק את נטע. היא סיפרה: "זו הייתה אהבה ממבט ראשון. לוס אנג'לס של אמריקה 1974. קיבוצניק מהעמק וילדה טובה חיפה... מבטינו הצטלבו, תוך דקות התחלנו לשדר גלים ללא מילים זה לזו... את דפיקות הלב שלי אפשר היה לשמוע מרחוק". בשנת 1975, כשהקשר איתה התהדק, הוא חזר ארצה. הם גרו במושב בית זית, ויצחק השתלב כצוללן בחברה לחיפושי נפט.

בספטמבר 1977 נישאו בני הזוג. בשנת 1978 התחיל יצחק ללמוד הנדסאות מכונות באוניברסיטת תל אביב, אחרי שהוסמך כהנדסאי עבד בכמה חברות גדולות ולבסוף נכנס לעבוד כמפקח בינוי במערכות מים וקיטור במחלקת בינוי של משרד הביטחון. בעבודתו גילה לא אחת כושר המצאה, הצליח להמציא ולפתח חידושים בתחומים הטכנולוגיים בהם התמחה.

יצחק ונטע הקימו את ביתם במשק שקנו במושב מגדים הסמוך לעתלית. עד מהרה הם התאהבו בנושא החקלאות, והחלו לגדל בננות. נולדו להם שלושה בנים: עופר, אסף ועודד. הוא היה אב מסור, "אימא אווזה" כדברי נטע, דואג מאוד לכל שלב בגידול ילדיו. היה נוכח בכל שלבי ההתפתחות שלהם, תמיד נכון להצטרף לפעילויות, להסיע ולהמתין שיחזרו הביתה. בהנהגתו נוצרה מערכת משפחתית מאד מגובשת שמאפשרת לכל אחד לתפוס את הכיוון שלו. לעתים מזומנות ישב לשיחות ארוכות עם ילדיו, הקשיב להם בתשומת לב והם היו גלויים לגמרי בשיחות איתו. "היית החבר הכי טוב של כל אחד מבני המשפחה", כתב הבן עודד, "תמכת ודחפת כל אחד מאיתנו כל רגע, ולכל אחד מאיתנו נתת את כל כולך".

יצחק טיפח את הקשרים המשפחתיים, בכל סוף שבוע הגיע לארוחת ארבע בבית ההורים בקיבוץ והקפיד לא לוותר על המפגש הזה. כשהגיע לבקר את המשפחה השתולל עם אחייניו, ולא הייתה פעם שלא ערכו מלחמת כריות. "ילד בנפשו", כדברי אחותו. הוא היה מאוד אחראי ולא אחת, סיפרו בני המשפחה, גילה מעין "חוש שישי", הרגיש שהוריו זקוקים לעזרתו והגיע לקיבוץ מבלי שנקרא בדיוק כשנזקקו לו.

יצחק היה אדם סקרן, אהב ללמוד ולהרחיב את ידיעותיו בתחומים מגוונים. טוב הלב ויכולת ההקשבה אפיינו אותו כל חייו, לכולם הוא היה מין דמות טיפולית שתמיד נכון להקשיב לסייע ולעזור. רבים ראו בו את החבר הכי טוב שלהם. כתב גיורא, חבר: "היו לך הרבה מידות טובות ובמרכזן לב חם, תם וחכם. לב שכולנו הכרנו ואהבנו. אתה כמובן טענת שאין ערמומי ממך, ואנחנו ידענו שאין התום רואה את תומו". אריק, בן דודו וחבר מילדות, תיאר את יצחק: "אדם בעל לב ענק, מוח יצירתי, ידי זהב. בעל שמחת חיים ואהבת חיים... מנסה, שואף להיות מאושר, אמיץ, ישיר וכנה". ג'ולי, חברה, סיפרה על יכולתו לפתור בעיות לכולם: "תמיד זה הצחיק אותי ורומם את רוחי שיש לי כזה חבר עם דמיון מפותח שיודע להפוך בעיות שנראו לכאורה בלתי פתירות לפשוטות וקלות לפתרון".

חוש ההומור של יצחק היה נדיר באיכותו, הוא ידע תמיד להפיג מתחים בזכות יכולתו להכניס חיוכים לשיחות, להכניס ניואנסים שגרמו לשיחה להיות נעימה וקולחת. לא פעם הצליח למתוח ו"לעבוד" על הסובבים אותו בסיפורים שונים, שכן בורך ביכולת להעמיד פנים בלי להניד עפעף ובלי שאפשר יהיה לזהות את הצחוק שמאחורי דבריו.

יצחק אהב להאזין למוזיקה, יכול היה להקשיב שעות לאופרות, למוזיקה קלאסית, לג'אז ועוד. הוא בורך בשמיעה מוזיקלית, אהב לשיר וניגן בצעירותו בחליל ובמנדולינה. ליום הולדתו הארבעים קנתה לו רעייתו מנדולינה, והוא חזר לנגן באהבה רבה. הייתה לו יכולת מופלאה לשרוק כל מנגינה. מעולם לא זייף והניגון ששרק התנגן מושלם.

המשפחה הרבתה לטייל בארץ ובעולם. בארץ הרבו לטייל טיולים רגליים, כן יצאו לחופשות משפחתיות ברחבי העולם. במשך שנים רבות פעמיים בשנה הקימו זוּלה בחוף הים, מסורת רבת שנים שלא פסקה. בחופשות, כמו גם במילואים שאליהם יצא באופן קבוע, הירבה לצלול.

בשנת 2009 חלה יצחק בסרטן. הוא עבר טיפולים קשים, ובכל תקופת המחלה המשיך לעבוד ולא שינה כהוא זה את אורח חייו. לא ניתן היה להבין שהוא חולה. במרץ 2013 טייל עם המשפחה בסרי לנקה, אך כעבור כחודש הידרדר מצבו וכעבור כחודשיים נפטר.

יצחק רז נפטר בכ"ז בסיוון תשע"ג (5.6.2013). בן שישים ושתיים בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במושב מגדים. הותיר אחריו אישה, שלושה בנים, אח ואחות.

נטע הרעיה כתבה: "זה לא הספד, זה בפירוש לא הספד. זה פרק חדש, אחר, בסיפור האהבה שלי ושל אייזיק. כי אייזיק שלי עדיין איתי. הוא היה איתי אתמול, הוא איתי היום והוא יהיה איתי גם מחר – לנצח... אתה המצפן שלי, אתה הבסיס המוצק והאיתן שלי, אתה מורה הנבוכים שלי, אתה המאור הגדול והקטן והכוכבים שלי... אתה ריסנת אותי, חיזקת אותי, תמכת בי ואהבת אותי. ואני הקטנה החזרתי לך אהבה... כמה כוח היה אצור בך. כל כך ידעת לעבוד עלינו, תמיד תמיד הצלחת וגם ביום האחרון".

הבן עופר כתב, בהשראת מילותיו של עוזי חיטמן: "תודה על כל מה שבראת, תודה על כל מה שנתת, תודה על כל מה שיהיה. זה לא יהיה איתך אבל בזכותך. בזכות הגֶנים, התכונות והחינוך אשר יהוו לנו מצפן כל חיינו".

הוסיף הבן אסף: "אהבתי אותך כל כך, אין לך מושג כמה אבאל'ה. עד השנייה האחרונה הגנת עלינו, לא רצית שנדע כמה מצבך גרוע... אני אתגעגע לדברים הפשוטים שעשינו יחד, לרוץ בשדה בבית אורן ולשחות לאי, לשבת בקפה העוגה, לעלות לבננות וללמוד ממך איך לבחור המשכים... אוהב אותך המון, אין לך מושג כמה תחסר לי".

כתבו האח והאחות: "יצחקי, לעולם לא נפסיק להתגעגע אליך, לעולם נאהב אותך בעצב העמוק של הנשמה, לעולם תחסר לנו... אנחנו יודעים שגם למעלה כבר מחכים לך חברים שכל כך אהבת, אך אנחנו עצובים. כמה עצוב וכמה חבל שכל זה כבר נגמר".

המשפחה כינסה בחוברת "שלושים ליצחקי" זיכרונות ודברי הספד שנאמרו, לצד שירי פרידה, תמונות של יצחק ותמונות של מכתבי פרידה שנזרקו בבקבוקים לים על ידי חבריו, כמנהג יורדי הים.

יצחק הונצח בגלעד בעומק הים מול נווה ים, ומדי שנה נערכת צלילה לזכרו במקום.