בנם של דבורה (דבי) וקלייב. נולד ביום כ"ה בטבת תש"ס (2.1.2000) ברעננה. בן זקונים במשפחתו שעלתה לארץ מדרום אפריקה. האח הקטן של דורון, דניאל, דוד ויעל.

ירון (ירוני בפי אוהביו) גדל ברעננה. למד בבית ספר היסודי "יבנה" ולאחר מכן למד ב"ישיבת בני עקיבא" בעיר.

בזמן התיכון גם הדריך בבני עקיבא בסניף רעננה מרכז של שבט "יובל" - שבט מיוחד לילדים בעלי מוגבלויות.

לאחר שסיים את לימודיו המשיך לשנה וחצי במכינה הקדם-צבאית "אלישע" שבנווה צוף.

התחביב העיקרי שלו היה ליהנות מהחיים. הוא אהב מאוד כדורגל והיה אוהד מושבע של ליברפול יחד עם אֶחיו ואביו, ואף הגיע למספר משחקים שלהם. אהב מאוד גם לשחק כדורגל מדי יום שישי, ואהב בירה קרה ולבלות עם חברים בים בימי שישי.

ירון התגייס במרץ 2020 לחטיבת "גבעתי", לגדוד "שקד". לאחר שסיים הכשרה יצא בהקצאה מוקדמת לפיקוד ונהיה מפקד טירונים של מחזור מרץ 21'.
לאחר סיום תפקידו יצא לקורס קצינים, אשר בסופו חזר להיות מפקד מחלקה של טירונים של מחזור מרץ 22', בבא״ח גבעתי.
בסיום שמונה חודשים של תפקיד בבא"ח נכנס לתפקיד מפק"צ, מפקד צוות, בבה"ד 1 במגמת "להב", שם הכשיר שני צוותים בשלב הבסיסי של קורס הקצינים.
בתפקידו האחרון התלבט בין סגן מפקד פלוגת טירונים לסגן מפקד הפלוגה המבצעית של גדוד שקד, לבסוף החליט ללכת לגדוד על מנת לקבל ניסיון מבצעי.
חייליו ומפקדיו סיפרו עליו שתמיד ידע להיות המפקד הקשוח עם הלב הכי גדול שיש. ידע לדרוש ולקחת אותם לקצה אבל דאג לכל אדם ואדם שבא תחת כנפיו בפיקוד בחטיבה וגם בבה"ד 1. היה איש של טוב לב, עם חיוך ענק, ומקצוען בכל דבר שנגע בו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

ירון ויחידתו השתתפו בקרבות מתחילת המלחמה, תחילה באזור עוטף עזה ובהמשך ברצועת עזה. בהפסקה מהפעילות ירון כתב מכתב לאוהביו:
"משפחה יקרה ואהובה שלי, מי אמור ללמד ילדים בני עשרים ושלוש איך כותבים מכתב כזה? איזו מדינה מיוחדת והזויה... אני מרגיש זכות לקחת חלק בהגנה על המדינה, גם אם אני מתבכיין כל היום שכואב לי לשבת בנמ"ר ארבעים שעות רצוף. אני מרגיש חלק מההיסטוריה שנכתבת עכשיו של מדינת ישראל.
אימא, אבא, דורון, דנדן, דובי, יעלי. תודה שחינכתם אותי על קידוש השם, על חסד ועל אהבת הארץ. הכול זה בזכותכם ושלכם! אם לא המשפחה המשוגעת שאתם, שחינכתם אותי ולא ויתרתם לי וגידלתם אותי על ערכים ועל אהבת הארץ, לא הייתי במקום שאני נמצא עכשיו!.
אני מרגיש גאה להיכנס ולהילחם בחמאס תחת ה-banner של משפחת צ'יטיז ושל עם ישראל! תודה רבה על הכול, אתם משפחה לתפארת מדינת ישראל.
(לחבריו כתב): כל מי שמכיר אותי יודע שאתם בין הדברים שהכי חשוב לי בחיים. אתם האוויר לנשימה שלי, הצחוקים, החברות האמיתית הזאת.
(לחברתו כתב): דרה - אני אוהב אותך, את החיים שלי. את נותנת לי את הכוח להמשיך. אין לי ספק שהעתיד שלי צריך להיות איתך, מקווה מאוד שהמכתב הזה לא רלוונטי ונזכה לעוד שנים רבות ולהקים משפחה יפהפיה.
אוהב אותכם המון, עם ישראל חי.
נ.ב. לא לעשות לי בושות ולשלוח לחנוך דאום".

ביום חמישי 21.12.2023 ירון הפתיע את משפחתו כשהגיע הביתה לסוף השבוע אחרי שלא היה בבית שמונים יום.
סוף השבוע הזה הכיל את כל הדברים שירון אהב ושהכי סימלו אותו: כדורגל של שישי, מנגל וישיבה עם חברים, כמובן זמן מיוחד עם דרה ועם המשפחה – הוריו, אחיו ואחותו, ושבעת האחיינים והאחייניות שלו. וכמובן, שבת מיוחדת עם ארוחות שבת משפחתיות מלאות בדברי תורה ושירי שבת.

ירון נפל בקרב ביום שלישי בערב, אור לט"ו בטבת תשפ"ד (26.12.2023) בדארג' תופאח כשתפקד בתור סגן מפקד הפלוגה המבצעית בגדוד שקד. הוא נהרג כתוצאה מהיתקלות מול מחבלים שחדרו לגג המבנה בו שהתה הפלוגה שלו, ובזכות כך שנתקל ראשון מול המחבלים הציל את שאר החיילים בפלוגה מאירוע קשה הרבה יותר.

סגן ירון אליעזר צ'יטיז נפל בקרב ביום ט"ו בטבת תשפ"ד (26.12.2023). לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן. בן עשרים ושלוש בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי רעננה. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ואחות. 

ירון היה דוד מסור לשבעה אחיינים ואחייניות וחבר אוהב לדרה. 

ספדה לו אימו: "איזה ילד, איזה אדם מיוחד, איזה חיוך לא יאומן, נחת טהורה ואושר... היית מועדף על כל אחד וכולם אהבו אותך. אתה 'ילד של פעם'. אהבת דברים פשוטים כמו אוכל טוב ומוזיקה ישנה... אתה נשמה עדינה ו'מענטש'... ירוני, ילד השמחה שלי, אהבת חיי, ילדי המוכשר, עשית אותנו כה גאים... תמיד אוהב אותך. תמיד אתגעגע אליך ולעולם לא אשכח אותך. גיבור ישראל, תנוח על משכבך בשלום. אוהבת אותך עד השמיים ובחזרה. עם ישראל חי!"

ספד אביו: "כל מי שהכיר אותך אמר עליך רק דברים טובים. האהבה שלך ללא תנאים לאימא ולאחים שלך ייצגה את האדם שאתה. הכרת את אהבת חייך, דרה, ותכננתם את חייכם ביחד. תכננתם להקים משפחה... האמנת בכל מה שעשית, קראת 'אחריי', והחיילים הלכו אחריך, הם בטחו בך. אנחנו מכבדים אותך היום במותך כפי שכיבדנו אותך בחייך. תהיה מליץ יושר שלנו בשמיים. אני אעריץ אותך ואוהב אותך עד יומי האחרון. אני אוהב אותך בן שלי, להתראות".

ספד לו אחיו דורון: "אתה מתנה אמיתית שזכינו בה לכמעט עשרים וארבע שנים... כל אחד מאיתנו קיבל הרבה ממך בכל כך הרבה תחומים, ויש תחום אחד שאתה נתת לי בו כל כך הרבה, וזה קדושה. הייתי בן חמש-עשרה כשנולדת. החלפתי לך טיטולים, רחצתי אותך והשכבתי אותך לישון כל לילה עם קריאת שמע ו'המלאך הגואל אותי'. הקדושה התחילה שם. זמירות שבת היו כל כך חשובות לך... ליד השולחן (בשבת האחרונה שבה התראינו) אנחנו מדברים ומדברים, לא ראינו אותך כל כך הרבה זמן, ואתה פתאום אומר משפט שאני לא אשכח בחיים: 'אין מצב שבעזה שרים יותר זמירות שבת מפה. יאללה בואו נתחיל לשיר'. והתחלנו לשיר". בסיום הספדו ביקש האח ממשתתפי ההלוויה לשיר איתו את "המלאך הגואל אותי": "בפעם האחרונה אנחנו נשכיב את ירוני לישון. לתמיד", הוא אמר, והקהל הצטרף אליו בשירה.

ספד לו אחיו דניאל: "ירוני, האח הקטן שלי, אח אהוב שלי, חבר טוב שלי... היית אח מושלם... תמיד אמרתי לאבא ואימא שאתה יצירת המופת שלהם... הלב שלי עכשיו כואב. כואב לדעת שקו הסיום הגיע מוקדם מדי".

ספד אחיו דוד: "אהבת את הארץ שלנו, הכרת אותה. טיפסת על הרים וכבשת פסגות. אומנם אני אחיך הגדול, אבל אני זה שהערצתי אותך ובענק. אומרים לי שאני דומה לך וזה ממלא אותי בגאווה כי אני רוצה להיות כמוך. אני אוהב אותך. אתה חסר לי נורא. הבית לא יהיה אותו דבר".

אחותו יעל ספדה לו: "אחי הקטן והאהוב... בפעם האחרונה שראיתי אותך נתתי לך חיבוק ואמרתי לך לא להיות גיבור ושתחזור אלינו... אתה תחסר לי מאוד... השארת לי חור בלב בצורה שלך".

ספדה לו חברתו דרה: "ירון שלי, חיים שלי, חצי שלי, אהוב שלי, כל העולם שלי... אני מסרבת להאמין שאתה לא תהיה איתי עוד ולא יהיו חתונה, משפחה, טיולים וכל הדברים שרצינו להספיק... תודה שנכנסת לחיי והפכת אותי לגרסה הכי טובה של עצמי. אהיה חזקה בשבילך. תשמור עליי מלמעלה, ואל תדאג, אני אשמור על המשפחה שלך. העולם הפסיד ובגדול".

חברו איתן שמוקלר כתב, תחת הכותרת "איך להמשיך את דרכו": "צ'יטיז (כמו שהחברים קוראים לו) לא היה איש של סלוגנים, אז לא תראו איזה משפט מפוצץ, אולי המשפט של ליברפול שמלווה אותנו מאז מותו אבל מעבר לזה לא יותר מדי.
הוא היה אדם שכולו תכלס, שלא אהב להתעסק בדברים השוליים והלא הכרחיים בחיים האלה. הוא הסתובב עם חיוך ענק על הפנים, ובכל חדר שנכנס אליו האיר את כולם וגרם לכולם לצחוק וליהנות מחברתו.
את דרכו הכי טוב להמשיך בעיקר דרך המשך החיים, בכל שלוק בירה בים בשישי, בכל מנגל, בכל משחק כדורגל, להרגיש ברגעים הכי יפים והכי חיים שהוא שם איתנו בראש זאת הדרך הכי מדהימה בעיניי להרגיש ולהמשיך את דרכו.
דבר נוסף הוא ניצול הזמן. כשצ'יטיז היה יוצא הביתה הוא היה מנצל כל רגע אפשרי בסופ"ש, לא רק בסופ"ש האחרון שהוא יצא אחרי 80 ימים, כל סופ"ש. הוא היה דואג לראות את החברים, לשבת כמו שצריך, לראות את המשפחה והאחים, ובתוך הכול גם תמיד להכניס זמן איכותי עם דרה חברתו בכל זמן שיכל בשבת. תשאפו לנצל את הזמן שלכם להתעסק בדברים החשובים באמת בחיים האלה, וליהנות מכל רגע עם האנשים האהובים עליכם".

משפחתו של ירון תרמה את איבריו, שהצילו חיי כמה חולים.

ירון מונצח באתר remember.bio שבו ריאיון מצולם איתו וסרטונים המתעדים את הנצחתו, וכן בערוץ היוטיוב: Remembering Yaron Chitiz" זוכרים את ירון צ'יטיז".

לזכרו של ירון הוקם מיזם ״המנגל של ירוני״, המבוסס על תרומות והתנדבות, שבו מפנקים חיילים ברחבי המדינה, מצפון ועד דרום במנגל חם ואיכותי ובסטייק חם מהמנגל בדיוק כמו שירוני אהב.