בן לטפיה ונאיף. נולד ביום 11.3.1970 בכפר הבדואי בית זרזיר- אלהייב. הבן העשירי מתוך שנים עשר ילדי המשפחה. כאמל למד בבית-הספר היסודי ובתיכון בכפר הולדתו. בסיום לימודיו בכיתה י' יצא לעבוד עם אביו בשמירה, ובהמשך עבד כארבע שנים בקיבוץ הסוללים, בענף האפרוחים. מכריו של כאמל תיארוהו כבעל לב זהב, רגיש לאחרים ומסייע בכל עת לסובביו, בחור חברותי שאהב לטייל.

כאמל התנדב לשירות בצה"ל והתגייס בתחילת חודש דצמבר 1991. הוא סיים מסלול של לוחמי חיל רגלים וקורס מפקדי כיתות ושירת כגשש בבופור. במהלך השירות, בשנת 1993, נשא לאשה את בת-דודו חיירפ ונולדו להם שני בנים - ג'אסר והיתם.

בתעודת השחרור מהשירות הסדיר העריכו אותו מפקדיו כחייל ישר ומסודר, בעל רמה אישית גבוהה, עצמאי בביצוע תפקידו, בעל כושר מנהיגות וכושר חשיבה, המתפקד היטב בתנאי לחץ.

באמצע חודש נובמבר 1995 הצטרף כאמל אל שורות צבא הקבע. חבריו סיפרו שהיה גשש אחראי ומקצועי, אשר הציל לא פעם חיי אדם, ועל כך הוענקו לו תעודות הצטיינות. כאמל שירת בלבנון במסירות וגם כאשר יכול היה להחליף את מקום השירות סירב והתעקש להמשיך. מפקדיו סמכו עליו במאה אחוז והחיילים הלכו אחריו בעיניים עצומות. כאמל הגיע לדרגת רב-סמל.

בערב של יום 4.2.1997 אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם כאמל. בן עשרים ושבע היה בנופלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בזרזיר. הותיר הורים, אשה, שני בנים, שמונה אחים - עבדלה, מחמד, סאלח, חאלד, מחמוד, גמאל, יוסף ואחמד ושלוש אחיות - פאמלה, חלאדיה ועאליה. בשנת 1999 נפטר אביו, נאיף.

משפחתו של כאמל קיבלה תעודת הוקרה וכבוד חתומה על ידי ראש אגף כוח אדם.

המשפחה הקימה פינת הנצחה לזכרו של כאמל.

הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק כתב למשפחה במכתב התנחומים: "כאמל שירת כגשש בעוצבת 'חירם' של פיקוד הצפון ותואר על ידי מפקדיו כנגד מקצועי ואחראי, שמילא את תפקידו במסירות אין קץ, על אף הסיכון הכרוך בו, ובכך הציל לא אחת חיי אדם. כאמל הפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי ואף זכה להערכה רבה בקרב מפקדיו, שידעו כי תמיד ניתן לסמוך עליו." מפקד היחידה בה שירת כאמל כתב למשפחה: "רחאל היה לוחם לדוגמה. ביחד עם אותה חבורה קטנה ואיכותית הנמצאת בחוד החנית של הלחימה בצפון - עם חבריו הגששים שירת תמיד במקומות הקשים והמסוכנים ביותר ואיתם סיכן את עצמו יום יום ושעה שעה. חבריו זוכרים אותו כגשש מקצועי ואחראי. לא פעם הצילה עבודתו חיי אדם".