לוי (לואיס) נולד ביום ל' בחשוון תש"ב (20.11.1941) בעיר פולטיצ'ן שבצפון רומניה. בנם הבכור של שרה ושמעון ליבוביץ, אחיה הגדול של צביה.

נולד בעיצומה של מלחמת העולם, גדל והתחנך בחינוך יהודי-דתי ב-"חדר" עד עלייתו ארצה עם משפחתו בשנת 1950, כשהיה בן תשע.

תחילה התיישבו בני המשפחה במושב רשפון שבשרון, משם עברו למושב חניאל שבעמק חפר ובהמשך הקימו את ביתם בעיר נתניה. לוי השתלב בלימודי יסודי בבית הספר "איתמר" והמשיך ללימודי תיכון בבית הספר "אורט יד לבוביץ" בעיר. תלמיד מוצלח מאוד, חכם, בעל חוש הומור ואהוב על חבריו. "תמיד נהג לצחוק על כך שקראו לבית הספר על שמו (ליבוביץ, לפני שעברת את שם משפחתו ל-להב אחרי נישואיו), סיפרו חבריו ומכריו הרבים ללימודים.

ב-7.8.1961 התגייס לצה״ל והוצב לשירות בחיל השריון במחנה ג'וליס בדרום. כמו בלימודיו, כך גם בשירות הצבאי היה אדם מוביל ומוכשר מאוד, והיה מהראשונים בצה"ל שעברו הכשרה על הטנק החדיש באותה התקופה מסוג "צנטוריון", למד את המערכות השונות ואת אופן תפעולן.

בחורף 1962, בתקופת חג החנוכה, השתתף בפעילות צבאית במהלכה התהפך הטנק שבו שהה, ונפצע באורח קשה. הוא פונה לבית החולים בבאר שבע לקבלת טיפול רפואי, ותחילה הוגדר כחלל, אך כעבור זמן מה באורח פלא שב להכרתו. אירוע זה היה כה מפתיע עד כי הרופא שהבחין בו זז קרא קריאת תדהמה – "המת התעורר!".

לאחר שיוצב מצבו הרפואי הקשה, אושפז להמשך טיפול בבית החולים "אסף הרופא" במתחם צריפין.

בתקופת אשפוזו תמכה בו דליה, אותה הכיר בנעוריו כשלמדו יחד בתיכון. השניים חלקו קשר חם וקרוב, והיא הגיעה לבקרו מדי יום. ״הייתה לנו אהבה כזו, מהסוג שלא רואים היום״, סיפרה.

בתום תקופת האשפוז, הועבר לוי לבית הבראה צה"לי בחיפה והחל הליך שיקום. אופטימי, חזק ונחוש לחזור לשגרת חייו, התמיד באימונים המפרכים, עד לשחרורו ממרכז השיקום. לאחר מכן השלים את תקופת שירותו הצבאי עד לשחרורו מהצבא והוכר כנכה צה"ל.

עם שחרורו, ביום 1.9.1964 נישא לדליה. השניים הקימו ביתם בנתניה, ואהבתם רק התעצמה יותר ויותר משנה לשנה. "היה בינינו קשר מיוחד, הייתי אהבת חייו, הוא לא רצה כלום, רק שנבלה את החיים יחד", סיפרה דליה.

בהמשך הקימו יחד עסק משפחתי בשם "פרחי דליה" והשקיעו בו את כל מרצם. העסק פרח ושגשג ונחשב למוביל בנתניה במשך שנים ארוכות. "עבדנו יחד, היינו בלתי נפרדים" סיפרה דליה, והוסיפה כי לוי לא נתן לכאבים ולתופעות הלוואי מהפציעה לנהל אותו, והמשיך בשגרת חייו מלאת העשייה, כשהוא נכון תמיד לעבודה הקשה.

במרוצת השנים, נולדו לזוג שני בנים – יהונתן וירון. לוי היה אב מסור, אכפתי ודואג, אשר תמיד ביקש לעזור לזולת ושם את רווחת אהוביו בראש מעייניו. הכול הכירוהו כאיש טוב לב, שנכון תמיד לסייע היכן ולמי שצריך.

לצד עבודתו בעסק המשפחתי, המשיך לוי בשירות מילואים פעיל. הוא סופח לחיל הג"א (התגוננות אזרחית, בפני לחימה קונבנציונאלית ובפני לחימת אב"כ) ועבר בשנת 1965 קורס קצינים כחלק מהכשרתו הצבאית והמקצועית. לוי הצליח רבות בתפקידו במשימותיו, והתקדם לאורך השנים בסולם הדרגות והתפקידים, עד למינויו כמפקד חבל צפון נתניה בתקופת מלחמת המפרץ, תפקיד אותו מילא במסירות ובמקצועיות רבה, עד תום תקופת שירות המילואים שלו, אותה סיים בדרגת רב-סרן.

בחלוף השנים, החליטו לוי ודליה לסגור את העסק המשפחתי ובחרו להתמקד בחיי המשפחה, לצאת ולבלות ביחד, ובעיקר לחיות וליהנות אחד עם השנייה כמה שיותר.

בשנתו האחרונה חלה לוי במחלה ממארת קשה, אושפז בבית החולים איכילוב בתל אביב, והתמודד בגבורה רבה עם הכאב והקשיים הפיזיים והמנטליים הרבים שנגרמו לו בעקבות מחלתו. "הוא היה אדם גבוה, חסון וחזק פיזית, אשר המשיך לעזור ולסייע לזולת ולכל מי שנזקק, גם כאשר חלה, נחלש ואיבד את כוחותיו", סיפרו אוהביו.

בערב שמחת תורה תשס"ד הוא שוחרר לראשונה לביתו מבית החולים, ולמחרת בבוקר, בשמחת תורה, נפטר כשהוא מוקף באוהביו, אסיר תודה על נוכחותם בחייו.

לוי להב נפטר ביום כ"ב בתשרי תשס"ד (18.10.2003) בן שישים ואחת בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בנתניה. הותיר אחריו אישה, שני בנים ואחות.

"אהוב חיי", כתבה רעייתו דליה, "מתגעגעת אליך כל כך". אחותו צביה הוסיפה: "לוי היה אחי היחיד. אח שאהבתי מאוד. הוא דאג לכל המשפחה ועזר לכל מי שנזקק. אנחנו מתגעגעים וזוכרים אותך כל הזמן, בגן עדן תהיה מנוחתך".

בניו, ירון ויוני כתבו: "היית אדם כל כך מיוחד, האבא הכי טוב, מסור ואוהב שיש. הותרת בליבנו בור שלעולם לא יוכל להיסגר. נזכור ונתגעגע לעד".

לוי מונצח בבית "יד לבנים" בנתניה. דף לזכרו הוקם באתר האינטרנט העירוני.