בתם הבכורה של אראלה וצדוק שאול. נולדה ביום ח' בשבט תשמ"ז (7.2.1987) בראשון לציון. אחות גדולה לדוד ואביב.

לירון-אסתר גדלה על ברכי סבא וסבתא, שורדי שואה. בגרה והתחנכה בראשון לציון, כבר בגיל שלוש הודיעה הגננת לאימה: "היא תהיה רס"רית בצבא", שכן נהגה להעמיד את הילדים בשורה והובילה אותם. ואכן, כזו הייתה לירון: מובילה מלידה ומודל לחיקוי. היא למדה בראשון לציון, בבית הספר היסודי "יפה נוף" ובתיכון מקיף ט'. מגיל צעיר גילתה יכולות גבוהות, דאגה לאחיה ובגרות לצעוד בדרך משלה: החלטית, דעתנית ונחושה.

בתום לימודיה, ביום 13 בספטמבר 2005 התגייסה לצה"ל, ושירתה בחיל משאבי האנוש שבאגף כוח האדם. תחילה הוצבה בקצין העיר רחובות, שם התוודעה לתפקיד המורכב של "מודיעים" בעת אסון. המשיכה לשירות קבע, במהלכו נסללה דרכה לשירות כמפקדת חמ"ל (חדר מלחמה) נפגעים – הלב הפועם של מערך הנפגעים המשמש חוליה מקשרת בין נפגעים ובני משפחותיהם לבין המערכת הצבאית. בתפקיד ייחודי זה שירתה במשך שלוש-עשרה שנים; טיפלה במאות מקרים – מרגע מסירת הבשורה המרה, דרך ליווי המשפחות השכולות בהלוויות, בשבעה, באזכרות – וכלה במסירת החפצים האישיים ובקשר עם היחידות. הנהיגה, הדריכה ונתנה מענה בזמן אמת לאין-ספור אנשים, משפחות, פצועים, מפקדים וגורמים מקצועיים. הכירה כל מקרה, זכרה את השמות של כולם והתמצאה בכל פרט. "צעירה מלאת אנרגיה, מקצועית ביותר, חסרת פשרות ומנהלת מלידה," כתבה עליה קרן. "נפעמתי לראות איך היא מנהלת כל אירוע מורכב בצורה שקולה ורגועה כשכל כך הרבה מוטל על כתפיה ובאחריותה, ואיך ביכולותיה מובילה מפקדים בכירים בביטחון, ללא שום התייחסות לדרגותיה אלא למקצועיותה ויכולותיה הרבות."

לירון הייתה לב ליבו של החמ"ל ושימשה בו אבן יסוד ועוגן יציב ובטוח, מנצחת על העבודה ושולטת בכל ההיבטים. "בגב זקוף, רגליים מקורקעות באדמה, לב רגיש וראש חושב, לירון ידעה תמיד לתת את המענה הנכון, המקצועי והאישי," כתבה אביב. "הרגשתי בטוחה כשאת בסביבה," כתבה ענבל, "את סלע איתן במים סוערים, והמים היו סוערים לעיתים. את יודעת לנווט ולהוביל לחוף מבטחים. ואת גם לב ורוך ואמפתיה. את אהבה."

את הטיפול במשפחות השכולות ביצעה ביראת קודש, בחיל ורעדה, מתוך תחושת שליחות ועם אהבה אין-סופית, והשכילה לנהל את המקרים המורכבים ביותר ברגישות, במסירות, בטוטאליות מעוררת השראה ובמינימום שעות שינה. בזמן מבצעים ותרגילים נשארה לילות, ולפעמים ימים ושבועות רצופים, וגם בעת שגרה נמצאה בכוננות תמידית של עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. "לא פעם," כתבה אימה, "הצעתי לך להחליף תפקיד. חשתי את הכובד והעומס. אך את דבקת בו ללא עוררין – 'מישהו צריך לעשות את התפקיד החשוב הזה,' כך נהגת לומר לי שוב ושוב." מדי שנה בערב יום הזיכרון נהגו השתיים לשבת מול מסך הטלוויזיה, לצפות בסיפורי השכול שרבים מהם הכירה לירון מקרוב, ולבכות ביחד.

הבנתה בתהליכים ובמערכות התומכות בנפגעים הייתה מוחלטת, והיא שלטה בהם בבלעדיות וללא עוררין. לאורך השנים צברה ידע עצום, ובעבודת נמלים מקצועית ומסורה מיסדה את חוברת הנהלים הצה"לית של ענף נפגעים. "הידע הרב שבו לירון החזיקה הפעים אותי לא אחת, גם בניהול האירועים וגם בתשומת הלב לדקויות הקטנות ביותר," העידה ענת. "החזקת בתורה והאמנת בה בכל ליבך," חיזקה נירית, "תיקנת לנו, שינית לנו, דייקת לנו, ותמיד בביטחון מלא, כשאת יודעת להסביר את ההשפעות של כל דבר."

בכל תקלה, אתגר או קושי שצצו, וגם כשמשימות נראו בלתי אפשריות, גילתה לירון נחישות בלתי מתפשרת וחתרה תמיד לעשות את המיטב: נוכחת, מובילה, דעתנית, יודעת. "ברגע הכי הכי קשה לנו, קצינות הנפגעים," כתבה מורן, "היא הייתה המצפן המכוון, המוביל בבטחה, המרגיע, המאפס, שלא נעשה טעויות, שלא נטעה אחרים – באסרטיביות תקיפה אך מכילה. עולם שלם היא הייתה, ספגה את כולנו. כולנו הערצנו אותה ולא התקדמנו צעד בלי שאישרה."

כמפקדת חנכה את חיילי החמ"ל וסמלי המבצעים (סמב"צים) והכשירה אותם לתפקידם המורכב והרגיש בסבלנות רבה, הקפידה על הקניית הנהלים, ההנחיות והפקודות והדגישה את הצורך בהתנהלות שקולה ומדויקת. הגם שכלפי חוץ עטתה על עצמה מעטפת של קשיחות ואיפוק, העניקה לחייליה רוח גבית, דאגה וראתה את כולם, קשובה לכל בקשה, שאיפה או בעיה וטיפלה במהירות בכל נושא שהובא לפתחה. "תמיד עברת בין המשרדים, ואם מישהו היה צריך את עזרתך מייד פעלת כי הבנת שלכל דבר יש משמעות ועד כמה כל פרט בשרשרת הארוכה הזאת משפיע על התוצאה הסופית," כתבה קורל, ודבריו של שובל המחישו זאת: "ההשקעה שלך, המסירות, הדרישות הגבוהות – כל אלו גרמו לי להיות חייל טוב יותר ולרצות להיות הסמב"ץ הכי טוב ולעשות אותך גאה." ואחרים כתבו: "מפקדת אגדית ואישה יוצאת דופן"; "לוחמת נדירה ומעוררת הערצה"; "השאירה חותם ענק בכל דבר שנגעה בו."

רק בקבוצה הפרטית של קצינות הנפגעים אפשרה לעצמה לירון להרפות ולו במעט מהרצינות והקשיחות, ולחשוף טפח מנפשה העדינה, הרגישה והשברירית. "הייתה זו קבוצה שנאספה מתוך מגע עם קצוות של החיים, עם אובדנים ותקווה, עם משברים, סדקים ותהליכים בלתי אפשריים," כתבה אורלי, "מין קבוצה על-זמנית שהיו שבאו והיו שהלכו, אבל לירון נכחה בה למן היום הראשון ועד היום האחרון."

במהלך שירותה הוענק ללירון ביום העצמאות תואר נגדת מצטיינת, מטעם ראש אכ"א האלופה אורנה ברביבאי. כנגדת מצטיינת היא נבחרה לצאת למסע החיים בפולין, וסיפרה כי ההתרגשות שלה כנכדה לסבא וסבתא שורדי שואה הייתה עצומה כשצעדה עם המשלחת והניפה את דגל ישראל.

גם במישור האישי חתרה להגשמה והתכווננה כל כולה ליצירת זוגיות ולהקמת משפחה. "אין דבר שהוא בלתי אפשרי," נהגה לומר. ואכן, היכרותה עם יעקב גוכברג שהבשילה לכדי נישואים האירה את חייה באור גדול.

לירון ויעקב נישאו ב-21 במרץ 2018, ובנו את ביתם בגדרה. בשנת 2019 נולדה בתם הבכורה יובל.

כל מי שהכיר את לירון הבחין כיצד האימהות שינתה אותה, והוציאה ממנה את הרכות ואת המשפחתיות. היא התרגשה לדבר על יובל ולספר על עוד צעד ועוד שלב בהתפתחות שלה. "הצגת לנו את הסרטונים והתמונות של המשפחה המדהימה שיצרתם בגאווה, והחיוך והעיניים שלך הפכו בשנייה מרציניות ומקצועיות לחמות, אימהיות ומחבקות," נזכרת ספיר.

לאחר הולדת בתה גברה רגישותה לנושא השכול, אך היא הוכיחה כיצד עם מספיק השקעה ואמביציה אפשר להיות גם אימא מופלאה ובת זוג מדהימה, וגם להמשיך בתפקיד התובעני והשוחק, העמוס והדורשני. "בתוך כל ההמולה, החמ״ל, ימים ולילות שמתערבבים, בתוך כל רגעי הלחץ, ראיתי איך ברגע אחד, לפתע, את עוצרת הכול, למשמע צלילי השם יובל. ברגעים כאלו העיניים שלך התמלאו באור," כתבה ניצן.

לירון נהנתה מכל רגע של האימהות ולא היה קץ לאושרה עת נשאה ברחמה את בתה השנייה. בהיותה אדם פרטי מאוד המעיטה לדבר על הקשיים והמורכבויות שגרם ההיריון בסיכון גבוה, ושידרה "עסקים כרגיל" – עד שנאלצה לצאת לשמירת היריון.

זמן קצר לאחר הולדת בתה השנייה עומר, בתחילת אוקטובר 2021, קרס גופה. לירון אושפזה במחלקת טיפול נמרץ ובמשך שבועות נעה בין החיים והמוות, בין ייאוש לתקווה, נלחמת כלביאה עד הנשימה האחרונה, מוקפת בבני משפחתה האוהבים.

רב-סמל מתקדם לירון-אסתר שאול-גוכברג נפלה בעת שירותה ביום י"ט בכסלו תשפ"ב (23.11.2021) והיא בת שלושים וארבע וחצי. הובאה למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בגדרה, כשקהל של אלפים מלווה אותה וחולק לה כבוד אחרון. הותירה אחריה בעל ושתי בנות, הורים ושני אחים.

ספדה לה אימה: "לירון שלי. ... עוצמת האבל משתקת. כל תא בגופי, נפשי ורוחי הינו יגון עמוק שהטביע את כולי. אני מנסה לברוא מילים שיגידו אותך. את כל מי שאת. ... ביצעת את תפקידך כאימא ורעיה למופת בצד התפקיד הקשה והמורכב. ... איבדנו אותך לנצח. אותך: אימא, רעיה ובת, אחות, חברה ומנהיגה. אותך, גאווה שלנו, מלאת אהבה וחמלה, מושיטה יד לכול, תמיד חושבת על כולם, שמה לב לפרטים הקטנים, צנועה, רגישה, מסורה, מקצוענית, כנה, ישירה, אמיצה, דעתנית, עצמאית, החלטית, עוצמתית, חזקה ורכה – וכל כך צנועה. השארת חותם בלבבות של רבים כל כך, ונגעת בחייהם בדרכך המיוחדת. ... לירון שלי, אהובת נפשי, הלוואי שיכולתי ללדת אותך שוב. לעולם תהיי המלכה הבלתי מעורערת שלי. את מפעל חיים. יצירה שלמה. שלך, בלב מדמם לנצח, אימא."

כתבו בני המשפחה: "לירון גאווה ענקית להוריה, אהובה עד אין קץ והפיצה אור גדול. משפחתה כולה זכתה בה וחסרה אותה כל כך. אחות אהובה ונערצת על שני אחיה, בינה לבינם היה קשר אמיץ, אוהב ומשמעותי. אהובה מאוד הייתה על כל חברותיה, איתן שקדה בנאמנות על קשרים חמים ועמוקים לאורך השנים בהן צברו יחד חוויות אין סוף.

בין לירון ליעקב הייתה אהבה גדולה. בכורתם יובל זכתה באימא מדהימה ומסורה בשלוש השנים הראשונות לחייה וכך תישאר בליבה לתמיד. עומר עוד תשמע הרבה סיפורים על אימא, שלשברון לב כולנו לא זכתה להכיר מקרוב אך כן הצליחה להיות חבוקה בידיה פעם אחת בפגייה, ונשאר תיעוד לנצח."

ספד לה תת-אלוף צחי חפץ, קצין משאבי אנוש ראשי וראש חטיבת הנפגעים: "לירון שלנו. העיניים רואות, הראש חושב אבל הלב מסרב להאמין. ... את שירותך הצבאי במערך הנפגעים ביצעת תמיד בהצטיינות, במסירות ובתחושת שליחות עבור הנפגעים ובני משפחותיהם. הקדשת את חייך עבורם. טיפלת במורכבים שבאירועי הנפגעים בשנים האחרונות. הרגישות שבה טיפלת בכל אירוע – לא מרפה, בודקת, שואלת, תומכת ועוזרת, בקור רוח, במקצועיות ובמומחיות תוך נתינה אין-סופית – הם אשר הפכו אותך למוקד ידע במערך הנפגעים. ... היית ותישארי מפקדת בכל רמ"ח איברייך, מנהיגה ומחנכת עם אישיות מיוחדת ולוחמנית. ... מורשתה של לירון תלווה אותנו כמצפן מקצועי, כמגדלור לדורות הבאים."

ספדה אלוף-משנה עידית סולומון, ראש מערך הנפגעים: "לירון אהובה, היום אני נפרדת ממך, פקודה, חברה, קולגה, אישה, אימא לביאה. ... את התפקיד הייחודי שבחרת לך כשליחות חיים עשית מגיל צעיר וצמחת איתו ואיתנו – כמפקדת מובילה ואיכותית, עמוד תווך מקצועי, יצוק ויציב. ... השילוב הייחודי שבין החיים למוות הוא גם מה שגרם בסוף למותך.. ... אנחנו אוהבים ומעריכים אותך מאוד. תודה על שהיית ותישארי עבור כולנו מודל למסירות נפש."

כתבה יובל: "לא הייתה ולא תהיה אישה כל כך משמעותית בדרכי הצבאית. לעולם תהיי המפקדת שהשאירה בי חותם, שהיוותה עבורי דמות מעוררת השראה שיש בה הכול מהכול. למערך הזה לא תהיה עוד אישה כה מסורה ומקצועית כמוך. לימדת אותי איזו מפקדת אני רוצה להיות."

חבריה של לירון במערך הנפגעים הפיקו ספר זיכרון והנצחה המכיל מכתבים, תצלומים, רגעים וזיכרונות מתקופת שירותה כמפקדת החמ"ל. בדברי הפתיחה כתבו: "לירון הייתה, ועודנה, דמות אליה רבים ממערך הנפגעים ומצבא ההגנה לישראל כולו נשאו עיניים בפליאה וברגשי כבוד והערכה עצומים לנוכח ביצוע תפקיד משמעותי, רגיש וכואב אך בעל חשיבות עליונה בחברה הישראלית. בעלת רעיונות יצירתיים הייתה, אבל מעולם לא אהבה את אור הזרקורים. בצניעות, בענווה ובשקט רקמה פתרון לכל בעיה איתה נאלצנו להתמודד, כשהמציאות עלתה על כל דמיון. ... לירון הותירה אחריה שורשים עמוקים, מורשת רחבה ואמות מידה מקצועיות שרקמה במלוא תשומת הלב, סבלנות ואכפתיות שיישארו איתנו לשנים."

כתבה אלינור: "לירון, שלטת בעליונים כבתחתונים, ידעת את רזי הפרטים הקטנים, מאגר ידע עצום של ניסיון ושנים. בגילך הצעיר כה רבתה הבינה. בשעות הכי קשות לא נתת לשכל להתערבב עם רגשות. אין לדעת מה התחולל בפנים, מאיזה חומר קורצה לה אגדה. ידענו לבטח שהיא בנויה מערכים ומוסר עבודה. ... היי הילדה שאת, הרוח שאת, קלילה ורגועה. תמיד ראיתי ואראה אותך בשמיים, מורמת מעם, גבוהה מכולם."

דברי הפרידה של נטלי: "היית עבורי ועבור רבים מודל לאחריות, למסירות אין קץ, למקצועיות ומקצוענות. מודל לאישה אוהבת, אימא מסורה, בת נערצת ואחות נאהבת. תמיד תישארי אצלי בלב, אותה לירון עם החיוך, הצחוק המתגלגל, הדמעה שבשניות זולגת לה והנשמה העצומה."

כתב שלום: "לירון יקירתנו, את באורחותייך שזרת את ההיגיון הבריא והרגש העז. הבנתך את משימת חייך, זו שעסקה בכבודם של ההולכים ובמשא הכבד של העצב והאובדן. ... שילוב ההבנה והחיוך, ההיגיון והרגש, הוא שעטף אותך, ואת בדרכך המיוחדת עטפת אותנו בו. ואנו ששזרנו בך את מבטנו, שמנו לנו את הדרך שלך למטרה ולכמיהה."

כתבה אורלי: "לירון האהובה, את ממשיכה להתקיים בי בנוכחותך, בשאר רוחך, באהבת האדם שבך, בכנות, באותנטיות ובערכייך. שאפת את החיים במלוא ריאותייך, רצית מהם עוד ועוד. ... תמיד תמיד, גם ברגעי קונפליקט ובלבול נתת את כל מה שיכולת, לא קיפחת דבר או אדם. ... תשוקת החיים שלך בערה והדביקה אותי בכנותה ובעוצמתה."

כתבה ליאור: "... זכיתי להכיר אישה איתנה, אמיצה ומלאת תבונה ויושרה. לקחתי ממך צידה רבה לדרך. תודה על מה שנתת לי ועל מה שלמדתי ממך."

דוד שאול, אחיה של לירון, זמר-יוצר ושחקן, יזם הפקת אלבום שירים לזכרה.