בנם של צביה ויצחק. נולד ביום ג' בכסלו תשכ"ט (24.11.1968) בשדרות. אח ליניב.

מאיר נולד פג, שהה כחצי שנה בבית חולים עד ששוחרר לבית המשפחה. גדל והתפתח יפה, המשפחה גרה בשדרות והוא התחנך שם במסגרות החינוך. בילדותו למד בגן "כלנית", בהמשך למד בבית הספר היסודי "מעוז", ובתיכון למד בבית הספר המקיף הדתי "שדרות" (כיום רשת אמית) במגמת הנהלת חשבונות. הוא הצטיין במקצועות הלימוד שאהב: היסטוריה, גיאוגרפיה ושל"ח. נהג לעזור לחבריו שהתקשו בהיסטוריה, באזרחות ובמתמטיקה.

כנער, מעבר ללימודים היה פעיל בתנועת הנוער בית"ר, כחניך ובהמשך כמדריך. התנדב במשמר האזרחי, והיה חבר בחוג להגנת הטבע. בשעות הפנאי שיחק כדורגל וטניס, או שחה בבריכה. אהב גם לקרוא ספרים, לפתור תשבצים ולצפות בסרטי טבע.

נער חברותי שהרבה לארח את חבריו ונהג להכין להם מטעמים. הרבה לטייל עם משפחתו ובהמשך גם יזם טיולים בטבע, במדבר יהודה ובעוד מקומות, לחבורה שאתו. עם חלקם שמר על קשר כל השנים.

בנובמבר 1987, לאחר סיום לימודיו התגייס לצבא. שירת שלוש שנים בחיל ההנדסה הקרבית, בעיקר בצפון בגבול לבנון, והמשיך שנתיים נוספות בשירות קבע. את שירותו סיים כרס"פ (רב-סמל פלוגתי), מפקד אהוב שלא פעם ביקר חיילים בבתיהם ושכנע אותם לחזור ליחידה ולא לערוק, כך השפיע על חייהם של חיילים רבים.

מיד לאחר שחרורו מהצבא, ביום 8.10.1991, התגייס למשטרת ישראל ולאורך שירותו מילא שורה של תפקידים במחוז דרום בכלל, ובשדרות בפרט: סייר, בלש, חוקר תשאול, חוקר נוער ורכז חקירות.

בנוסף, התעקש להמשיך לשרת במילואים אף שקיבל פטור בשל היותו שוטר.

במהלך שירותו התחתן ונולדה לו בת, עידן. מאיר בלט כאב מסור, שפיתח קשר חזק וקרוב עם בתו והיה גאה בה מאוד. היה משמעותי עבורה, בכל עת ידע להיות לצידה, לתמוך ולעזור ככל שביקשה.

תחנת המשטרה בשדרות הייתה עבורו ביתו השני ומאיר, שוטר בלב ובנשמה, שירת בה במסירות, אהב את תפקידיו ולאורך השנים היה מפקד נערץ בצבא ובמשטרה. המוטו שלו היה "כאן, עכשיו ומהר, כי מחר ייגמר!".

מאיר היה חוקר מקצועי, תמיד עם העט הסגול, עם ניסיון רב שכולם התייעצו אתו. ההתייעצויות היו 24/7 ומאיר אהב את זה. תמיד ענה בסבלנות ועבד בשת"פ עם כלל המערכות. היה מוערך ע"י הרווחה, הפרקליטות והתביעות. מאיר היה הכתובת לכל דבר, היה מקצועי, אנושי, מכיל, צנוע ועניו. איש של צדק שאמר תמיד את דעתו ונלחם עליה. לא פעם צירפו אותו לצוותי חקירה מיוחדים שהוקמו בחקירות רגישות ומורכבות במיוחד.

המשטרה הייתה בנפשו ומסירותו לתפקיד הייתה אינסופית, סיפרו אוהביו. פעם, כשחזרו בערב מארוחה משפחתית, עזב הכול כדי לסייע לאתר נעדר אף שלא היה במשמרת ולמקום כבר הוזנקו כוחות רבים, ואכן הצליח לאתר ולהציל אותו.

סיפר מפקדו במשטרה: "באופן פורמלי הייתי המפקד שלו. בלא פורמלי הוא היה האבא שלי, האח שלי, החבר שלי, המדריך. ידע לתת את העצה הטובה, להעניק תמיכה. נקשר לאנשים הכי פשוטים. פורצים ועבריינים שעצר לפני עשרים שנה היו באים אליו למשרד לשתות כוס קפה ועושים לו כבוד מלכים".

בשנת 2007, לאחר שהתגרש, פגש מאיר במסגרת עבודתו כחוקר נוער את איילת יאיר, עובדת סוציאלית, ומאז הם הפכו לזוג. תחילה גרו בקיבוץ מפלסים, בהמשך באשקלון, ולבסוף בנו את ביתם בשדרות. איילת סיפרה שהיה אפשר לנסות להוציא את מאיר משדרות, אך בלתי אפשרי היה להוציא את שדרות - "העיירה שלו" - ממנו. סימן מובהק לכך הוא צלצול ההמתנה בטלפון שלו שהיה הפזמון לשיר "אם אתה בסביבה": "כן כך נראית העיירה שלי, אם תעצור, אולי תיראה אותי" ("העיירה שלי", מאת יצחק קלפטר בביצוע של אריק סיני).

כשמו כך היה - מאיר לכולם וחייכן. מלא חן ודרך ארץ, בעל צניעות ומידות טובות. איש משפחה מסור - אוהב ואהוב, וגם "איש של אנשים", שבהם התעניין והיה משמעותי ומותיר חותם עבורם. "אדם רגיש שכולו לב", כך הגדיר אותו בן דודו, עם נתינה אין סופית, שעזר לזולת וראה את צרכיו של האחר לפני צרכיו. לצד חוכמה רבה, דעתנות וחוש צדק מפותח, הוא הפגין גם חוש הומור.

מילדותו אהב את קבוצת הכדורגל "בית"ר ירושלים" – בבר המצווה שלו שר הזמר שביצע את השיר של בית"ר, ומאיר התרגש מכך מאוד. כבוגר היה לו מנוי למשחקים, הוא נסע לצפות בהם באצטדיון טדי וברחבי הארץ. בכל משחק התרגש מחדש ונהג לשלוח משם צילומים. הצמיד של בית"ר לא מש מידו כל חייו.

מאיר גם היה חובב של הזמר העברי, בעיקר של שירי ארץ ישראל הישנה והלהקות הצבאיות. המשפחה זוכרת אירוע משירותו הצבאי, כאשר אחרי כמה שבועות שלא הגיע הביתה אימו שלחה לו בתוכנית "קולה של אמא" בגלי צה"ל את השיר "לאחד החיילים" של להקת הנח"ל, שיר שמאוד מאפיין אותו. מאיר שמע את השיר כשהיה באוטובוס, ובבואו הביתה שאל את אימו בהתרגשות "אמא, מה זה השיר הזה" – אכן אלו היו שירי ארץ ישראל שאהב ושמע כל הזמן.

אהבות נוספות שלו היו בישול ואירוח, ואורחיו היו מתענגים על מאכליו וגם על סיפוריו המרתקים שנלוו לארוחה. את כישרון הצילום שלו הפגין במסגרת הטיולים החביבים עליו, שאת מסלוליהם – בארץ ובחו"ל - תכנן לפרטי פרטים. בחורף נהנה לצפות בשיטפונות ואהב לבקר באירועי פסטיבל "דרום אדום" - אירוע המתקיים בצפון הנגב במהלך חודשי פריחת הכלניות. ביקר שם באופן קבוע עם משפחה וחברים.

ב-2017 גילו למאיר סרטן בכליה. הוא עבר ניתוח, הוציאו לו חלק מהכליה, ושב לעבודה אחרי חודש, הרבה לפני תום תקופת חופשת המחלה. מאיר החלים, ונשאר במעקב. באפריל 2023 בבדיקות המעקב התגלה שחזר הסרטן, הפעם לוקמיה כרונית. מאיר החל בטיפול כימותרפי, היו ימים מורכבים והוא התמודד עם המחלה באופטימיות המאפיינת אותו. מאיר, באופן הכי טבעי, השרה רוגע , נתן ביטחון, עזרה ותמיכה לכל מי שהיה בסביבתו. בת זוגו סיפרה שאצלו "השמיים היו הגבול. כל דבר שרצה להשיג הוא הציב לו כמטרה והשיג אותה". ככה זה היה בכל התחומים וגם מהבחינה הבריאותית.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

כשנשמעו בשדרות האזעקות והיריות, מאיר התקשר לאימו ולבתו כדי לוודא שהן בסדר והתארגן לצאת מביתו לתחנת המשטרה בשדרות כדי לסייע לחבריו. בת זוגו איילת הפצירה בו להישאר בבית כי היה בחופשת מחלה והיה חלש, אך הוא סירב להיענות להפצרותיה וענה לה: "ברור שאני הולך! כל התחנה מוקפצת ואני חלק מהתחנה, אין מצב שאני לא מגיע".

בחזית הכניסה לתחנת המשטרה, במקום שהיה כל כך משמעותי עבורו, הוא נקלע לאש מסיבית של המחבלים ונהרג.

רב-נגד מאיר אברג'יל נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן חמישים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בשדרות. הותיר אחריו בת זוג, בת, אם ואח.

ספדה איילת, בת זוגו של מאיר: "מאיר שלי - שוטר בלב ובנשמה. שוטר וג'נטלמן. 'כן כך נראית העיירה שלי... אם תעצור אולי תראה אותי' - זה היה השיר בצלצול בהמתנה בטלפון של מאיר לאורך שנים, כי שדרות הייתה העיירה של מאיר. תמיד סיפר את סיפורי ילדותו בשדרות של פעם. היה גאה שגדל בעיר. אפשר היה להוציא את מאיר משדרות אבל לא את שדרות ממאיר.

מאיר, הבן של צביה שהיה בשבילה הכול, אבא של עידן שהיה גאה בה מאוד. אח ליניב שמתגורר עם משפחתו באיטליה, הדוד האהוב של האחיינים - סול, ג'איה, מיראל ומהאל - שהפתענו אותם בגיחות לאיטליה, גם אם היינו בקצה השני של אירופה. בן זוגי שנכנס מהרגע הראשון ללב של כל המשפחה שלי. קודם כול אמא שלי ואח"כ האחים. נכנס ללב של כל המשפחה המורחבת והחברים.

אנחנו עוד לא מעכלים את מה שעברנו באותה שבת ארורה, אלא כואבים את מותו של מאיר שלנו. הכאב הוא יום-יום דקה-דקה, החיסרון שלו מורגש בכל דבר. האסון לא נתפס.

אנו כואבים גם את האובדן של תחנת המשטרה בשדרות, תחנה שהייתה הבית השני והמשפחתי של מאיר ושלנו וזה כך עד היום.

בשנה האחרונה מאיר היה חולה, אך באותה שבת ארורה הלך לפי צו מצפונו ויצא מיד, למלא את תפקידו ולהגן מתוך תחושת שליחות וערכיות. תמיד נזכור את מאיר כגיבור שנרצח בעת מילוי תפקידו, על הגנת העיר שדרות שהכי אהב ובמקצוע שהכי אהב.

אנחנו, המשפחה, נשארנו רק עם הזיכרונות. עם הגעגועים הרבים והם קשים, עם ההרגשה שדווקא עכשיו בתקופה הקשה הזאת - כולנו צריכים אותו יותר מאי פעם. והוא איננו. מחשבות שלא מרפות - מה מאיר היה אומר ומה מאיר היה חושב או רוצה ואיך מאיר היה פותר כל דבר בדרך הטובה והנכונה ביותר, תמיד עם המשפט הכי מדויק והעצה הכי טובה.

אני אוהבת, מעריכה ומוקירה כל רגע שהיה לי איתו. כך גם אמא שלו, אחיו ומשפחתו, והבת שלו. וכך גם כל המשפחה המורחבת והחברים. אני בטוחה שגם מלמעלה מאיר ממשיך להשגיח ולדאוג שלכולנו יהיה טוב - כי כזה מאיר.

חובתנו להעביר מדור לדור את מורשתו, ערכיו, סיפור הגבורה שלו, ולהבטיח שהאסון הנוראי שקרה ביום 7.10 לא יקרה שוב.

תמיד נזכור אותו כגיבור ישראל".

מאיר מונצח באתר ההנצחה והזיכרון לנרצחים ולנופלים בני העיר שדרות, באנדרטת תחנת המשטרה בעיר, ובאתרי האינטרנט של רשת אמית ושל בית"ר ירושלים.

מאיר היה איש ביצוע מהמעלה הראשונה, סיפרו בני המשפחה, והמשפט שאפיין אותו יותר מכול היה "כאן, עכשיו ומהר – כי מחר ייגמר". במכללה הלאומית לשוטרים הוקדש קורס יסוד חוקר לזכרו ובהשראת דמותו, קורס שעסק בהנצחת מורשתו.

הוא מונצח עם כל נופלי המשטרה באתר ההנצחה במכללת השוטרים בבית שמש.

כתבו בני המשפחה: "'מאז שעזבת החושך גובר כאן. האור שלך מאיר עדיין זוהר...' (מתוך שירו של אהוד בנאי "בלוז כנעני")". המשפחה והחברים, המשטרה ותחנת שדרות, ממשיכים להנציח את מאיר – בהתאם למורשת שלו, לאישיות שלו ולדרך בה חי את חייו.