בנם של מרים וניסים. נולד בי"ב באב תשי"א (14.8.1951) בתל אביב. ילד רביעי במשפחה, אח למולי, רגינה, חיה, שרה, דינה ויפה.

מאיר גדל והתחנך בתל אביב – תחילה בשכונת התקווה ומגיל שלוש בשכונת הדר יוסף. למד בבית הספר היסודי "דוד ילין".

בגיל עשר עבר לקיבוץ חולתה שבעמק החולה, מתוך דאגתה של אחותו רגינה לרווחתו, ושם למד והתקדם. הקיבוץ השפיע עליו לטובה, ובייחוד המורה שאהב מאוד. בשל געגועיו העזים למשפחתו שב לתל אביב כעבור שנתיים.

עם חזרתו שב ללימודים בעירו. בהמשך החל לעבוד בתחום המכונאות בחברת התעבורה "דן" שבה עבד אביו, ועבד במקום עד גיוסו.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושובץ במשמר הגבול. במהלך שירותו התגאה לאבטח בשנת 1970 את הלווייתו של הסופר ש"י עגנון בירושלים.

במהלך שירותו הצבאי נפגע בתאונת דרכים, שבר שתי חוליות בעמוד השדרה ואושפז לכמה חודשים. לאחר השיקום השתחרר מהשירות ולמד ליטוש אבני חן.

את סוזן (שושי) הכיר בקולנוע בתל אביב, ובשנת 1973, מעט לפני מלחמת יום הכיפורים, השניים נישאו.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, בהיותו בן עשרים ושתיים, התעקש שיעלו לו את הפרופיל הרפואי כדי שיוכל להתגייס לשירות מילואים ולסייע. הוא הוצב כשומר בקיבוץ חניתה במסגרת ההגנה המרחבית (לימים פיקוד העורף). בשל מצוקת כוח אדם שמר לבדו במשך שבוע, ובימים אלו החל לחוש ברע, התקשה לאכול וירד במשקל. למרות זאת המשיך לבצע את תפקידו.

ביום שחרורו, בדרכו חזרה באוטובוס, איבד מאיר את הכרתו והובהל לבית החולים "איכילוב" בתל אביב, שם אובחן כחולה במחלת הסוכרת ואושפז למשך חמישה חודשים לייצוב מצבו הרפואי. בשל מחלתו הוכר כנכה צה"ל.

סוזן ומאיר קבעו את ביתם תחילה בתל אביב ולאחר מכן בהרצליה. נולדו להם בת ושני בנים – חנית, נשיא ועמית. אָב חם היה, עוטף באהבה ומעורב מאוד בחיי ילדיו, שימש להם אוזן קשבת והם התייעצו עימו בכל נושא. בתו חנית סיפרה שראתה בו את איש סודה. דאג שיהיה להם טוב ולימד אותם לאהוב ולכבד את הזולת.

בכישרון רב עבד בליטוש יהלומים ונאמר עליו שהוא מחונן במלאכה זו. אדם חרוץ ומסור לעבודתו, המשיך לעבוד במהלך השנים למרות מחלתו וניסה גם תחומים אחרים, אך הסוכרת הקשתה עליו להתמיד.

בשנת 2007 חלה נכדו הבכור האהוב בן השש במחלת הסרטן ונפטר. זמן לא רב לאחר מכן לקה מאיר בהתקף לב, ובמקביל הידרדרה ראייתו בגלל סיבוכי הסוכרת, שגרמו גם קודם לכן לאשפוזים רבים ולפגיעה במערכת העצבים. שבעת הניתוחים שעבר בעיניו לא הועילו, והוא התעוור. כדי לשפר את בריאותו רכב על אופני טנדם (אופניים משותפים לעיוורים ורואים, כפולי מושבים ודוושות).

למרות הקשיים הגופניים היה אדם שמח וחייכן וגמר אומר להמשיך לחיות, לא לשקוע בייאוש ולשמור על חיוניות. החל לכתוב שירים שביטאו את תובנותיו ואת אמונותיו בנוגע לתיקון עולם. תחילה הכתיב אותם לרעייתו סוזן ולבנו ולאחר מכן חיפש מלחינים ואף הלחין בעצמו, מאחר שרצה להפיץ את מסריו. שיריו המולחנים, למשל "כדור על קו העונשין", "אישה כריזמתית", "תופסת עם השלום" ו"למען השם", הועלו לאתר "יוטיוב" ולאתר אינטרנט נוסף, מקצתם הופצו בדיסקים וחלקם שודרו ברדיו. את כל ההכנסות משיריו תרם למקלט לנשים מוכות ולמוסד לנגמלים מסמים. מסריו גם הודפסו כאמרות על מדבקות, למשל "אני לא חוזר בתשובה, אני חוזר עם תשובה", והשתקפו בריאיון עימו במקומון "קול הרצליה" באוקטובר 2009. את כתיבת הספר שקיווה להוציא לאור לא זכה לסיים.

הקשרים שלו עם משפחתו היו טובים מאוד. נוכחותם של נכדיו, שהיו בבת עינו, אף היא סייעה לו בהתמודדות הנפשית עם האתגרים בחייו.

אדם חביב ואהוב, שלֵו וקורן אור. התבונן תמיד בחצי הכוס המלאה, ראה בכל רע גם את הטוב, התמודד עם הצדדים השליליים בחיים באמצעות חוש הומור מפותח וידע לחשוב כמה צעדים קדימה. לקרוביו אמר: "אם אין ציפיות, אין אכזבות"; "מה שמתאים למציאות, קחי, מה שלא, תשחררי. החיים פשוטים"; "כשאת מבינה מה מניע אנשים, את יודעת על מה לסלוח, על מה להבליג, למה לצפות, ואת מפיקה את הטוב של הטוב בהם". צניעות, אנושיות, כבוד לזולת ואמפתיה אפיינו אותו אף הם. בני משפחתו תיארו אותו כמקור השראה עבורם, כמי שהקנה להם תחושת ביטחון ועוצמה וכעמוד התווך של המשפחה.

ערכים של צדק, יושרה פנימית ומשפחה היוו נר לרגליו, ומעולם לא חדל לחשוב בכיוון חיובי ומעמיק – איך יוכל לעזור ואיך לתקן את האדם ואת העולם. מחשבותיו אלה ובקיאותו בנושאי חברה, כלכלה, פוליטיקה ודתות גרמו למי ששוחח עימו לחוות חוויה רוחנית נעימה ומהנה, מצחיקה וסוחפת, מלמדת ומעשירה. אחותו חיה כתבה: "אתה כבר ארגנת את העולם בוורוד – ראית איך על בני האדם לאהוב איש את רעהו, איך לעשות שלום בעולם, איך לשמור על כדור הארץ, ואיך המפתח לכול נמצא בהפניית האנרגיות לכיוונים הנכונים – המדע, הרפואה, החינוך, וכאבת על הבזבוז הנפשע של האגו האנושי שמונע את כל אלה". אחייניתו מיכל כתבה: "היית כמעיין זורם ועשיר ברעיונות מקוריים שרק אדם מוסמך בפילוסופיה יכול להעלותם. ריתקת סביבך אנשים רבים אשר שמעו בהקשבה את ה'אני מאמין' שלך בנושאים רבים ומגוונים". אחת האמרות שלו הייתה "אילו הופנו המשאבים מהשקעה במלחמות ובדתות למדע, את לא היית נכה ואני לא הייתי עיוור. חד וחלק".

באפריל 2011 אובחן כחולה בסרטן הריאות במצב מתקדם. כך כתב באותה עת, בעצם סיכם את חייו: "אני מרוצה מהדרך בה חינכתי את הילדים שלי. התוצאות מדברות בעד עצמן ואני אישית מאושר מכך. מתוך האמת הפנימית שלי אני בורר אל המציאות רק את מה שיעשה אותי, את שוש, את ילדיי ואת נכדיי יותר מאושרים, יותר בריאים ויותר מוכנים לעתיד.

כשאני מבין מה באמת צריך הזולת ונותן לו, אני מפיק את הטוב לכולם. תראו כמה אהבה וטוב מרעיפים עלי שוש, ילדיי ונכדיי. זאת התורה הפשוטה שאני פועל להנחיל הלאה. היא המפתח לאושר יום-יומי. הראייה שלי בצורה כזאת את החיים עוזרת לי להתמודד עם המחלות שלי...

כשאדם רואה עתיד ועסוק בבנייתו, שום דבר לא יגביל אותו בדרכו. העולם יהיה נפלא והשמיים הם לא הגבול .

המידה להצלחה של אדם אינה בכסף אלא בערכים המונחלים לדורות הבאים. באתי לעולם, הכנתי משהו לעולם שילמדו ממנו הדורות הבאים וזה הגמול למעשיי".

מאיר ארוך נפטר ביום ט"ז בסיוון תשע"א (18.6.2011). בן שישים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בהרצליה. הותיר אישה, בת ושני בנים, נכדים, אב, אח ואחיות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "אהבתך וחכמתך יאירו דרכנו לעד, והשמיים הם לא הגבול. מאיר, היית איש של אומץ וגבורה, לעולם לא נתנחם על לכתך".

אחותו חיה כתבה: "מאגר בלתי נדלה של אהבה ושל חוכמה שממלא את סביבתו וזוהר ומאיר את מרחבי היקום, ממש כשמך ... לעולם אהיה אסירת תודה על התמיכה והמשענת שנתת לי כאחי בדם לאורך כל הדרך. מאיר מתקן העולם האהוב שלי".

אחייניתו מיכל כתבה: "כל כך אהבת את החיים. נהנית מכל דבר שעשית, כל מילה שיצאה מפיך כאילו חווית והרגשת אותה – הייתה עם משמעות וחוכמה".

בני משפחתו הוציאו ספר עם דברים לזכרו ותמונות, ובין היתר כתבו: "למאיר, דמות יקרה ונאהבת שלנו, אנו נפרדים ממך, אך זכרך, מאיר, לא ימוש מאיתנו. מבטך מלווה אותנו, תווי פניך צרובים בליבנו, וצחוקך מהדהד באוזנינו".