בן בכור לשרה ואליהו. נולד ביום כ"ז באב תרצ"ד (8.8.1934) בתל אביב. אח לשושנה ורחל.

בילדותו המוקדמת גדל מאיר בהרצליה, וכשהיה בן ארבע עברה המשפחה למושב רשפון שבשרון והייתה בין מקימיו.

מגיל צעיר בלט באהבתו לטבע ולטיולים ובכישרון הכתיבה שלו שבא לידי ביטוי בחיבורים שכתב במחברת. בני משפחתו סיפרו שהייתה לו נשמה חופשית מלידה.

בשנת 1947, כשהיה בן שלוש-עשרה, נפרדו הוריו, ומאיר עבר להתגורר עם אביו בקיבוץ עין חרוד שבעמק יזרעאל. הוא למד בבית הספר המשותף לקיבוצים עין חרוד ותל יוסף והציג יכולות לימודיות גבוהות במקצועות שעניינו אותו.

בעיתות פנאי יצא לטיולים בסביבה הקרובה, בגלבוע ובעמק בית שאן. ככל שהתבגר התרבו הטיולים, התארכו ורחקו מהקיבוץ. בגיל שש-עשרה התחיל לטייל גם בדרום הארץ.

מאיר וחבריו בנו בקיבוץ את "האחוזה" – פינת חי שאליה אספו מגוון בעלי חיים מהאזור. בעקבות זאת פיתח תחביב של סיור לאיתור קינים, מאורות ומקומות מסתור של בעלי חיים.

בשנת 1951, במהלך טיול עם שושנה אחותו בגליל העליון ובירדן ההררי, נתפסו השניים עלי ידי רועים סורים חמושים והועברו לכלא בדמשק. כעבור כחודש הוחזרו לארץ בתיווך האו"ם (האומות המאוחדות) והצלב האדום.

ביולי 1952 התגייס לצה"ל. לאחר שסיים קורס מפקדי כיתה (מ"כים) של חטיבת הנח"ל, נשאר להדריך טירונים בבסיס החטיבה בבית דראס שליד באר טוביה. אחר כך עבר קורס סיירים של הנח"ל, ומשסיים נשאר להדריך גם בו.

בתקופה זו, מאחר שלא חש אתגר בחייו, יצא לשני טיולים לממלכת ירדן – האחד לאזור ים המלח והשני לעיר הקדומה פטרה (הסלע האדום) עם חברתו רחל.

באוגוסט 1953, עם הקמת יחידת הקומנדו 101 של חיל הרגלים, נקרא מאיר לשרת בה הודות ליכולות הסיירות הבולטות שלו ולאופיו המיוחד. במסגרת זו השתתף במספר רב של סיורים ופעולות, רבים מהם מעבר לגבולות המדינה. כעבור כחצי שנה התמזגה היחידה עם גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, ואז מונה למפקד מחלקת הסיור הגדודית, אשר עסקה באיסוף מידע מודיעיני על יעדי האויב.

ביוני 1954 העניק לו הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין דרגת סגן משנה אף על פי שלא היה בקורס קצינים. על כך כתב דיין, "הר ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל ... כוחו לא היה במתן הוראות לאחרים אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, בידיעת המעשה הנכון ובכושרו האישי המופלא בתור לוחם".

בדצמבר 1954 נרצחו אחותו שושנה וחברהּ עודד וגמייסטר במהלך טיול במדבר יהודה. שלושה שבועות לאחר הרצח השתחרר מאיר מצה"ל ויצא עם חברים לפעולת גמול-נקם נגד השבט שאליו השתייכו הרוצחים. עם שובם נעצרו, אך כעבור זמן-מה שוחררו.

אחרי שחרורו מצה"ל מאיר חזר לעין חרוד ועבד בדיר כרועה צאן. בספטמבר 1955 שב לשרת כמפקד פלוגה בגדוד 890. הוא ארגן מחדש את הפלוגה והפך אותה לסיירת של חטיבת הצנחנים. בתפקיד זה השתתף בפעולות רבות, בהן המבצעים "אגד" ו"הר געש" נגד המצרים. על תפקודו המצוין במבצע "עלי זית" נגד הסורים קיבל ציון לשבח שהומר לעיטור העוז.

במבצע "יהונתן" (פעולת א-ראווה בירדן) נפצע מאיר אנושות בצווארו בהסתערות על מבנה המשטרה הירדנית בדרום הר חברון. הרופא הגדודי הצליח להציל את חייו בניתוח חירום נועז תחת אש. לאחר מכן הובהל לשלוחת בית החולים "הדסה" בבאר שבע ואחרי כן הועבר לשיקום ארוך וקשה בבית החולים בתל השומר. בעקבות הפציעה סבל משיתוק בפלג גופו השמאלי, מחוסר תחושה בפלג הגוף הימני ומפגיעה במיתרי הקול.

מאיר השתחרר מצה"ל בדרגת סרן. למרות הקשיים שנבעו מנכותו חיפש משמעות לחייו. באמצע שנת 1957 התבקש לסייע בהקמת סיירת מטכ"ל כאזרח עובד צה"ל. הוא שימש כיועץ למפקד הסיירת במגוון תחומים ואף אימן בפועל את הצוותים הראשונים של היחידה.

בפברואר 1959 נישא לרותי בטקס צנוע ברבנות בתל אביב, ולאחר מכן ארגנו לו חבריו מסיבה גדולה בבסיס הצנחנים "תל נוף". בני הזוג הקימו חווה בכוכב הירדן שבגליל התחתון, בין בית שאן לכנרת, וקראו לה "אחוזת שושנה" - על שם אחותו המנוחה ובדומה לשמה של פינת החי בעין חרוד.

תנאי המחיה בחווה היו קשים, אך השניים החלו לפתח את המשק. כעבור כשנה, לאחר ששריפה כילתה את צריפי החווה, נרתמו חברים רבים לעזור לשקם אותה, ובסופו של דבר הצליח מאיר לטפח עדר בקר ולהתמקצע בתחום זה. בחלוף השנים הוא אף קיבל מארגון מגדלי הבקר בישראל את פרס העדר המצטיין לשנת תש"ן "על ניהול מצטיין של עדר בקר לבשר במרעה, על שיעור ולדות גמולים ומשקלי גמילה מהגבוהים בענף ועל רישום לדוגמה של נתוני הייצור בעדר מאז הקמתו".

לבני הזוג נולדו שתי בנות ושני בנים – שגית, איילה, סלע ומשה. "עם כל הקשיים הבלתי נסבלים, התגברתי על הכול", אמר מאיר אחרי שנים.

ביוני 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, הוא הצטרף למפקד סיירת חטיבה 80 (חטיבת צנחנים במילואים) שלחמה בירושלים ואחר כך ברמת הגולן. גם במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 סייע בלחימה ברמת הגולן, בייחוד בהובלת אספקה ובפינוי פצועים משדה הקרב, ולאחר מכן נסע לסייע בגזרת סיני.

בשנת 1968 הוציא לאור חלקים מיומניו בספר שנקרא "פרקי יומן". בין היתר כתב: "לעלות, להעפיל על ההר, עד ראשו, עד הפסגה, הפסגה היא המטרה, הפסגה היא החלום, הפסגה היא שלווה. וככל שגדול המאמץ לכבוש את הפסגה, כך גדול האושר כשמגיעים אליה", וכן "הרגשה מיוחדת נהדרת היא להימצא במקום שומם, יחידי לאור הירח, להשקיף מסביב על הנוף החיוור והשקט ולהרהר".

כל חייו היה מאיר מעורב בנעשה במדינה. גם כשדיבורו היה צרוד ולעיתים בלתי ברור בשל פציעתו, הוא הביע את דעתו הנחרצת במה שקשור לשלמות ארץ ישראל, בייחוד בכל הנוגע לתמיכתו בהתיישבות יהודית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה.

מאיר הר ציון נפטר ביום י"ב באדר ב' תשע"ד (14.3.2014). בן שבעים ותשע וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בכוכב הירדן. הותיר אישה, שתי בנות ושני בנים, נכדים ואחות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "בן הארץ, איש האדמה".

לצד בני המשפחה וחבריו הרבים ליווהו למנוחות ראשי המדינה, ובהם הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, שרים, חברי כנסת ואישי ציבור.

נשיא המדינה, שמעון פרס, ספד: "מאיר לא ידע פחד. הכיר כל אבן ושביל בארץ ישראל. לאחר הפציעה הקדיש זמנו לאהבתו הראשונה – רגבי ישראל. מגבלותיו לא עצרו מבעדו להיות חקלאי למופת, רועה צאן ועובד אדמה ... מאיר, אתה חוזר עתה לאדמה שאותה כה אהבת ולמענה לחמת בעוז היסטורי עטור קרבות, עתיר ניצחונות".

כחצי שנה לאחר פטירתו הוקמה עמותת "הר ציון" לזכרו, ומטרותיה להנחיל לכול, ובעיקר לנוער לפני גיוס ובמהלך השירות, את מורשתו של מאיר: ביטחון, נחישות ודבקות במשימה, התיישבות וחקלאות, יושר, צניעות ואהבת הארץ. באתרה של העמותה, mharzion.org, מפורטים פרויקטים ומובא עוד מידע עליו.

בשנת 2019 יצאה לאור הביוגרפיה שלו, "ויהי מה – מאיר הר ציון: חייו ופועלו" מאת משה גבעתי.