בנם של עישה (אליס) ואברהם. נולד בשנת תשט"ו (1955) במרוקו.

שנה לאחר הולדתו עלתה משפחתו של מאיר לישראל והשתקעה בדימונה, ובה גדל והתחנך.

בשנת 1973 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בחטיבת הנח"ל. במהלך שירותו התקדם לדרגת סמל ראשון.

ב-4 בדצמבר 1975 מאיר נפצע באורח קשה בתאונת דרכים שאירעה במהלך פעילות מבצעית בדרום הארץ. הוא אושפז בבית החולים סורוקה, ולאחר חודש הועבר לבית החולים תל השומר, שם שהה במשך שנה לצורך טיפולים ושיקום.

בתום תקופת השיקום מאיר נותר משותק בשתי רגליו. למרות זאת הוא שמר על אופטימיות ולא נתן לנכות לעמוד בדרכו.

בשנת 1979 נישא מאיר לחנה. בין השניים שררה אהבה עמוקה, ולאורך כל שנות נישואיהם נהג מאיר להעניק לחנה פרחים כאות של הערכה ואהבה. במהלך השנים נולדו להם חמישה ילדים: אורטל, לירן, מורן, ליאור ואליה, והם גידלו אותם באהבה רבה בביתם שבדימונה.

משבגרו ילדיו זכה מאיר לחמישה-עשר נכדים ונהנה לבלות בחיק משפחתו המתרחבת.

מאיר עסק כל חייו בתורה והאמונה הייתה דרך חייו. הערכים שהנחו אותו היו אהבת הבריות, שלום ואחדות. הוא מעולם לא דיבר לשון הרע, והתרחק מכל דיבור שיש בו פגיעה באחרים. הוא היה איש של חסד ונתינה, שפעל בסתר, בשקט ובצנעה, בלי לבקש לעצמו דבר. כך, למשל, נהג לקנות תפילין לאנשים שידם לא הייתה משגת ולתרום מקצבת הנכות שלו לנזקקים. כמו כן התעניין מאוד באקטואליה ובספורט, ואהד את קבוצת הכדורסל "מכבי תל אביב".

מאיר יצחק הרוש נפטר ביום י"ד באדר תשפ"ו (3.3.2026). בן שבעים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בדימונה. הותיר אחריו אישה, חמישה ילדים ואחים.

על מצבתו כתבו אוהביו: "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו".