בן טובה ומיכאל, נולד ביום א' באייר תרפ"ח (21.4.1928) בעיר הוי שברומניה. בהיותו בן 6 שנים התחיל מאיר את לימודיו בבית-ספר יסודי בעיר הולדתו, ולמד בו שש שנים, עד שנת 1940. אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה, המשיך מאיר בלימודיו בבית-ספר למסחר תיכון, עד שנת 1944, שבה שוחררה עירו מן השלטון הנאצי. הוא עבר לבוקרשט, ולמד שנה נוספת בבית-ספר חקלאי. באותו זמן, שבו לפעול ברומניה תנועות הנוער הציוניות חלוציות.

בשנת 1945, בהיותו תלמיד בבוקרשט, הצטרף מאיר לתנועת "השומר הצעיר". הוא נשלח על-ידי תנועתו לעיר יאסי, אחד מארבעת המועמדים של "השומר הצעיר" למחנה, שבו נאספו תלמידים מכל תנועות הנוער הציוניות. במחנה הוכשרו התלמידים

לעבודה חקלאית, לקראת עלייתם לארץ. חודשיים ימים הוא המתין, עד שצורף לקבוצת מעפילים, שיצאה ברכבת מבוקרשט ליוגוסלביה. במהלך נסיעה דרמטית זו (בלי תעודות מעבר חוקיות) ברחו המעפילים, וביניהם מאיר ורעייתו לעתיד מרים, מקרון לקרון. מרבית זמן הנסיעה היו העולים הצעירים קשורים על גגות הקרונות קפואים למחצה, שכן היה זה בחורף. ביוגוסלביה התארגנה הקבוצה להפלגה לארץ, שוב המתין מאיר ביוגוסלביה, עד שעלה לאונייה ושמה "אנסטסיה" והפליג לארץ.

אחרי שני ימים של שיט, טבעה האונייה.

מאיר ומרים שהיו שרויים באותה עת בעיצומו של ויכוח ספרותי סוער כמעט ירדו למצולות עם האונייה. רק צעקותיהם של חבריהם, שהזהירו אותם כי המים כבר בגובה הברכיים החזירום לקרקע המציאות, הרטובה.

המעפילים ניצלו והועלו לאונייה "כנסת ישראל", שהייתה בקרבת מקום. האוניה הפליגה לארץ, אך נלכדה על-ידי חיילים בריטים, ונוסעיה הועברו למחנה מעצר בקפריסין. מאיר שהה במחנה המעצר עד נובמבר 1947, ואחרי שהתקבלה ההחלטה באו"ם על הקמת מדינת ישראל הגיע לארץ-ישראל.

הוא השתייך לגרעין הכשרה שנועד להתיישבות בזיקים, שבנגב. עם עלייתו נשלח מאיר עם גרעינו לקיבוץ רוחמה, השתתף שם בחיי החברה, ולאחר מכן בקרבות שהתחוללו בנגב.

במאי 1948 הוא התגייס לצה"ל, ולחם בחזית הנגב. אחרי המלחמה, בפברואר 1949, השתחרר מאיר מן הצבא, כדי להשתתף בהקמת קיבוץ זיקים בנגב. הוא התחתן, ובשנת 1950 נולדה בתו - יעל. מאיר המשיך למלא את חובותיו לצה"ל בשירות במילואים. במרס 1952 הוא עבר קורס קצינים, והוענקה לו דרגת סג"ם. תקופה ממושכת כיהן מאיר כמא"ז גוש יד-מרדכי, עד שבשנת 1954 עזב את משק זיקים וניסה לבנות את חייו במושב כפר ורבורג. ניסיונו לא עלה יפה, והוא חזר לזיקים.

בינואר 1956 חזר מאיר לצה"ל, כדי להשלים את שירות החובה שלו, שעמד להסתיים בדצמבר 1957. אבל מאז לא חזר עוד מאיר לחיים אזרחיים. הוא התנדב לשרת בצבא הקבע. ביוני 1956, הוא הועלה לדרגת סגן, ולחם במבצע קדש כקצין אפסנאות בפיקוד הדרום. אחרי המלחמה עבר מאיר קורס אפסנאות, והשלימו כחניך מצטיין. בנובמבר 1959, הוא הועלה לדרגת סרן. הוא מילא תפקידים שונים בפיקוד ובהדרכה. חוות-הדעת של מפקדיו עליו באותה תקופה הייתה: "הוא קצין רציני ושקול, בעל תפיסה מהירה וכושר ארגון טוב. ממושמע ויודע להטיל מרות על פקודיו. מסור לעבודה, בעל כושר עבודה רב, מסודר, כן ויעיל".

באוקטובר 1963, הועלה מאיר לדרגת רב-סרן. כעבור שנתיים, הוא יצא במשלחת צה"ל להשתלמות בארצות אירופה: צרפת, הולנד, בלגיה וגרמניה. באותו זמן, עברת מאיר את שם משפחתו, מרוזנבאום לרונן.

במלחמת ששת הימים הוא מילא תפקיד של קצין אפסנאות בפיקוד הדרום. על שירותו זה צוין מאיר לשבח. חוות-הדעת של מפקדיו עליו הייתה: "הוא קצין מסור, אחראי, יעיל, מבצע את כל תפקידיו תוך גילוי יוזמה". הומלץ להעלותו בתפקיד ובדרגה. הוא נשלח לבית-הספר לפיקוד ומטה (פו"מ) והשלימו בהצלחה. במאי 1970 נתמנה מאיר ראש ענף רכב ותחזוקה של חיל-השריון בפיקוד הדרום, בדרגת סגן-אלוף, ומילאו עד פברואר 1973. הוא נתמנה לקצין תחזוקה של חיל-השריון, בדרגת אלוף-משנה. במלחמת יום הכיפורים הצטיין מאיר בתפקידו, כקצין התחזוקה של החיל. מפקדיו חיוו דעתם עליו: "הוא קצין יציב, מתמצא במקצועו, עמד במשימות בתחום אגפו בתנאים קשים, הצליח לארגן ולעמוד במשימות".

מאיר היה איש משפחה חם ואוהב. אהבה זו שילב באהבת הארץ. בכל חופשת שבת או חג, הוא נהג לטייל עם בני משפחתו ברחבי הארץ.

בינואר 1976, הועבר מאיר לתפקיד מפקד מרכז ההובלה. במשך שנתיים הוא מילא בהצלחה את תפקידו, עד ספטמבר 1978, כשהתמנה לראש מחלקת תחזוקה באג"א. אז ביקש מאיר לפרוש מצה"ל ולעבור לתפקיד אזרחי בכיר, שהוצע לו. אחרי התלבטות, הוא נענה להצעות חבריו בפיקוד והאריך את שירותו בצבא הקבע. הוא הומלץ לשרת כנספח צבאי וכנציג משרד הביטחון במדינה דרום-אמריקנית.

מאיר התאפיין באהבה ובדאגה למדינה ולצבא בכלל ולחייל בפרט. במסגרת עבודתו, הוא לא הסתפק ב"הורדת" פקודות מגבוה. הוא נהג להגיע במפתיע ליחידה כלשהי, ובמסדר היה ניגש לחייל זוטר ושואל: "מה אכלת לארוחת הבוקר"? ואם לדעתו לא הוגש כל הדרוש, אוי היה לאחראי על המחדל...

בתפקידו האחרון בדרגת תת-אלוף, שימש מאיר כעוזר ראש אג"א לתחזוקה ודאג להכנת המערך הלוגיסטי של מלחמת שלום הגליל.

מאיר סבל זה זמן ממחלת הכבד, אך את כאביו הסתיר ועבד במרץ בלתי נלאה, עד כי קצינים צעירים ממנו התקשו לעמוד בקצב העבודה שלו. באוגוסט 1982 לא היה יכול יותר להסתיר את כאביו ואושפז בבית-החולים. כחודש וחצי נאבק מאיר על חייו. ביום ב' בתשרי תשמ"ג (19.9.1982) הוא נפטר. בן 54 שנים היה מאיר בנופלו.

הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול בתל-אביב.

מאיר השאיר אחריו רעיה, בת, אח ושתי אחיות.