בנם הבכור של סואומהון (שמחה) וסיסאי. נולד ביום ח' בכסלו תש"ס (17.11.1999) באדיס אבבה, בירת אתיופיה. אח לאינדלו, רחל, נתנאל-דסלה ולינוי.

מולוקאן, שפירושו באמהרית "יום מאושר", גדל באדיס אבבה. בשנת 2003 נפטר אחיו אינדלו, וכשלושה שבועות לאחר מכן עלתה המשפחה לארץ. תחילה השתכנו במרכז קליטה בקיבוץ איילת השחר שבעמק החולה, ושם הלך לגן. לאחר כשנה וחצי עברו לגור בראשון לציון.

למד בבית הספר היסודי "איתמר" ולאחר מכן בתיכון "מקיף ג' עמית עמל" בעיר והצטיין בלימודים. בחר במגמת מדעי המחשב. באספות ההורים דיברו בו המורים רק טובות.

ילד ונער חברותי וחייכן, בקלות התחבר לאנשים ויצר חברויות אמת. אהב כדורגל והִרבה לשחק בשכונה עם חבריו.

בתום שתים-עשרה שנות לימוד קיבל תעודת בגרות מרשימה לאור הישגיו בבחינות. המשיך ללימודי י"ג–י"ד במכללת "עמית עמל" במגמת אלקטרוניקה, וגם בהם הגיע להישגים גבוהים. את לימודיו סיים עם תעודת הנדסאי אלקטרוניקה.

ביום 24.8.2020 התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד "עיט" של חיל האיסוף הקרבי בתפקיד טכנאי איסוף במסגרת חיל הטכנולוגיה והאחזקה. במשך רוב השירות הוצב ברמת הגולן, במוצב "ערער" שבחרמון. מפקדיו והחיילים ששירתו עימו העריכו אותו, והוא הפגין ידע רב וחוכמה ושאף להמשיך לשירות קבע. הביע שביעות רצון מתפקידו ומתחושת התרומה למדינה ושמח בשלג שכיסה את המוצב בחורף.

גם בצבא בלט באופיו החברותי, הכול שמחו להיות בקרבתו והוא סייע לחבריו בכל עת שנזקקו לכך. "מהרגע שנכנסת לחדר, הרמת לכולם את מצב הרוח", תיאר אלירן מפקדו, וחברו ליחידה וואפי סיפר: "מולוקאן תמיד היה מחייך, לא תמצאו תמונה שלו בלי חיוך, תמיד הוא הביא איתו אווירה שמחה לכל מקום שהלך". חיילים מחמ"ל המוצב הוסיפו: "תמיד היה מאיר את המקום שהיה נמצא בו וגורם לכולם פשוט לחייך ולשמוח מהדברים הקטנים".

לאורך השנים מאחר שהוריו לא שלטו בשפה העברית, נאלץ להתמודד בכוחות עצמו עם שלל סוגיות, אך תמיד הצליח להסתדר לבד תוך הפגנת בגרות ואחריות. בד בבד דאג להוריו, לימד אותם את השפה ועזר להם להתאקלם בארץ, וכך נעשה מקור גאוותם. "האור של הבית", תיארה אותו אימו, ואחותו כתבה: "העוגן של המשפחה".

קשר קרוב מאוד שרר בינו ובין אָחיו ואחיותיו. תמיד היו יחד ונהנו מחיבור מיוחד. כאח בכור דאג להם כשההורים עבדו, ייעץ להם, עזר לפתור בעיות, פינק אותם, בילה איתם בטיולים ובקניון, הפעיל אותם ובאופן כללי היה עבורם "יותר מהורה", לדברי אימו. הם העריצו אותו, ולכל מקום שהלך, הם רצו ללכת עימו. "תמיד שם בשבילנו", תיארה אחותו.

בשבתות התכנסו בני המשפחה לארוחת בוקר משותפת עם הרבה צחוק והנאה. לאחר מכן שיחקו יחד כדורסל או יצאו לטייל.

מולוקאן בורך בטוב לב, ביושר ובכנות והקרין אושר ושמחה. תמיד היה נכון לסייע לזולת ולא התלונן. כשהוריו ביקשו את עזרתו, נענה להם ברוחב לב ובאהבה גדולה. באופיו הפייסני ניסה להשכין שלום בקרב מכריו ולמנוע מריבות, ולאֶחיו נהג לומר שלאחר מריבה חייבים להשלים, משום שאי אפשר לשכב לישון עם כעס.

התאפיין בדבקות במטרה, במוטיבציה להגשמת חלומותיו, באינטליגנציה גבוהה, בסקרנות טבעית וברצון להעשיר את הידע שלו, ועל כן הצטיין בכל תחום שעניין אותו, אך שמר על צניעות וענווה. הודות להיותו קשוב ובעל יכולת הבעה גבוהה, ראו בו קרוביו איש שיח שאפשר לדבר איתו ממושכות על כל נושא. ניחן בחוש הומור מפותח ובמיוחד אהב "בדיחות שחורות".

חלומות גדולים היו לו, ציינו אוהביו – לטייל בעולם, ללמוד, לראות את אחיו ואחיותיו מתחנכים ומתפתחים היטב ולחיות לצד אישה אהובה.

באביב 2022, בתקופת השירות הצבאי, חש ברע במשך כמה שבועות והתאשפז בשל מחלה. למרות מצבו שמר על אופטימיות כדרכו, ועל כך מעידות שתי המילים האחרונות שהוציא מפיו: "לא להתייאש".

סמל באשה מולוקאן נפל בעת שירותו ביום א' באייר תשפ"ב (2.5.2022). בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר הורים, שתי אחיות ואח.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

כתבה אחותו: "היה לך צחוק מדבק ואנרגיות ייחודיות שאיתם היית מאיר את כל סביבתך. תמיד ידעת לתת עצות ולמצוא פתרונות. היית דמות שכולם רצו לדמות לה ... האמנו בכל מילה שאמרת לנו, האמנו ביכולות שלך, ראינו כיצד אתה מתחיל להגשים את כל החלומות שלך. זה תמיד היה ברור לנו שתצליח בכל אשר תעשה ... תמיד תישאר האור והלב של המשפחה".

דנה, מדריכתו במכללה, כתבה: "תודה על כל חיוך, תודה על כל מילה, על כל הרגעים של הצחוק ועל כל הרגעים הרציניים יותר. תודה על כל החלקים בי שדומים לך, והם האהובים עליי. תודה על כל שיעור בפרופורציה שדאגת תמיד לתת לי – אתה היחיד שבאמת הצליח לנער אותי כשהייתי צריכה. תודה על כל לילה שנשארת ער בשביל השטויות שלי, ועל הבוקר למוחרת שדאגת לשאול ולוודא שהכול באמת בסדר ... תודה שזכיתי בך בפרק מסוים מהחיים שלי ... וכמו שאתה בעצמך אמרת לי, אף פעם לא אומרים להתראות לאנשים שבאמת חלק ממך. אוהבת אותך תמיד".

כתב אלירן, מפקדו: "היית חייל טוב. תמיד, לא משנה מה, עשית את המקסימום. אבל מעבר לזה היית בשבילי חבר ... ופתאום זה נגמר, ככה בכזאת מהירות שאפילו לא הספקנו להיפרד ממך. אני שמח שיצא לי לפחות להיות איתך ברגעים האחרונים שלך, וללוות אותך ולכבד אותך עד הרגע האחרון. וחשוב לי שתדע שתמיד יהיה לך מקום שמור אצלי בלב. אף פעם לא אשכח אותך, ואני לא אאכזב אותך".

נוי, חיילת בגדוד, כתבה: "מודה על הזכות לשרת איתך, בן אדם עם לב כל כך טוב, ותודה לך שהפכת את השירות שלי לשמח, כיפי וטוב יותר. תודה על אינסוף רגעים בלתי נשכחים שהפכו לזיכרונות ממך".

כתבה שחר, מש"קית רפואה: "ניתנה לי הזכות לקחת חלק מאישיות מדהימה ... הוא היה בן אדם מדהים וצנוע, והיה לו אכפת ממני ... שאל תמיד גם לשלומי ולדעת מה איתי ואיך אני מתמודדת בתפקיד ... תודה לך".

ספדה בתי, חברתו: "מולוקאן שלי. איך אפשר לסכם אותך במילים? אף פעם לא היית כזה וכך גם אני. אדם הנראה למעשים. הזוגיות שלי ושלך הייתה מיוחדת, התחילה בדרכה הארצית וממשיכה בדרכה השמימית. כבר בזמן הלימודים הכרנו אחד את השנייה והיה ברור לשנינו לאן מערכת היחסים הזאת תוביל. החלפנו מבטים ארוכים ובלי יותר מדי מילים הרכבנו לעצמנו תסריט של אוהבים. ככה היה. מהר מאוד נכנסת לי ללב ואני לאט לאט לשלך... הייתה לי הרגשה כמו שמאחלים לכולם את האחד, זה שמאזן אותי, שמרים אותי הכי גבוה ומחזיר אותי לקרקע, שצריך ויודע לפרגן ולדאוג, תמיד מקשיב מכיל ומכבד ובעיקר יצחיק אותי עד שתכאב הבטן. בן אדם עם אישיות כל כך מדהימה, צנוע מוערך ומעריך, גבר עם סל ערכים שכל פעם הייתי מתפעלת ממנו מחדש! יכולה להמשיך עוד הרבה אבל אומר שבשלבים הכי יפים אני נבחרתי להיות לצידך. התגייסת בגאווה ובחיוך ענק כמו שרק אתה יודע, אחרי טיול חווייתי מים אל ים בארץ שכל כך אהבת, ולא הספקת אפילו להשתחרר ולהגשים את כל השאיפות והחלומות שסיפרת בשיחות ארוכות, שפתאום ביום אחד הפסיקו לשמוע ואני גם. בן 22 נשארת, בלי התראה בלי שום סימן האהבה של שנים עוברת ללב אחד. ומה שנשאר לי זה להמשיך אותך בכל רגע וסיטואציה בחיי".

הספד שכתב יהון, חבר טוב של מולוקאן: "חבר יקר, אם הייתה לי היכולת הייתי עושה שכל מקום שהשם שלך מופיע יהיה בכיתוב זהב. לא אשכח שפעם ראשונה שרבתי מכות זה היה איתך בכיתה ג' ובכיתי, ומאז אחרי אותו יום אלה היו שנים של חיוכים ולמידה לצידך. גרמת לי לצאת לעולם לעשות דברים שהתחמקתי מהם ולחוות בפעם הראשונה ולאהוב אותם, כנראה שידעת מהו סוד החיים. היית ותישאר דוגמה למופת למישהו שידע איך לחוות את החיים ולאהוב אותם יחד עם הסובבים אותך".

כתב חברו בקאלו: "אדם שאהבתי מאוד, בעצם כולם אהבו. היית יותר מחבר ... לעולם תישאר בזיכרון בן עשרים ושתיים, אך הנפש שלך עוד פה. הזיכרון שהשארת, הרגעים, הצחוקים, השטויות – הם מי שאתה היום בשבילי. תמיד אזכור אותך".

באתר עיריית ראשון לציון הועלה דף לזכרו עם אלבומי תמונות מחייו, מצגת המגוללת את קורות חייו ודברים לזכרו.

מולוקאן מונצח בבית יד לבנים בראשון לציון ובאנדרטה לחללי חיל הטכנולוגיה והאחזקה בנתניה.