בן רחל ומנחם. נולד ביום העצמאות, ה' באייר תשי"ג (20.4.1953), במרוקו. הרביעי מבין שמונה אחים ואחיות: אח צעיר למרים, דוד ויוסי, ואח בוגר לאלי, גבריאל, שמעון ועליזה (אליס).

מימון – שכונה בפי כול מומי – החל את לימודיו היסודיים במרוקו. בהיותו כבן עשר, בשנת 1963, עלה לארץ עם משפחתו אשר קבעה את ביתה בשכונת נווה שאנן שבחיפה. בבית הספר היסודי שאליו נכנס גילה יכולת הסתגלות מרשימה – לסביבה החדשה, לשפה, לתכני הלימוד ולחברה הישראלית.

לנוכח כישוריו הטכניים המעולים, המשיך את לימודיו בבית הספר הטכני של חיל האוויר (כיום: המכללה הטכנולוגית של חיל האוויר והחלל; "בית הספר להנדסאי תעופה") ורכש ידע והסמכה במגוון רחב של מקצועות טכניים.

ביום 13 בדצמבר 1971 התגייס לצה"ל. הוצב בחיל ההנדסה הקרבית ושירת כחבלן, בסיני.

את ז'קלין, בחירת ליבו, פגש בעת שירותו הסדיר, וזאת בזכות הוריהם, שהכירו עוד במרוקו, שם גרו בשכנות. בני הזוג נישאו בתקופת חגי תשרי תשל"ד. ב-6 באוקטובר 1973, בעודם חוגגים את ירח הדבש, פרצה מלחמת יום הכיפורים. יחידתו של מומי ששהתה בדרום נפגעה כבר בימים הראשונים מתקיפה מצרית; מיד אחר כך, עם שובו הוא הצטרף לכוחות הלוחמים, והמשיך לשרת בגזרת הדרום עוד שמונה חודשים.

לאחר שחרורו מצה"ל, החל לעבוד במפעל ריצוף. זמן קצר אחר כך החליט לחזור ולהתגייס לשירות קבע, הוצב בחיל החימוש (כיום: חיל הטכנולוגיה והאחזקה), ושירת במחנה שמשון – יחידת חימוש מרחבית (יחש"ם), סמוך לצומת גולני שבגליל התחתון.

במלחמת לבנון הראשונה, שהחלה כמבצע "שלום הגליל" ביוני 1982, סייעו אנשי היחש"ם, ומומי ביניהם, לכוחות הלוחמים. בסיום המבצע נפרסו כוחות צה"ל בלבנון ומומי המשיך לשרת שם בשנים הבאות, בסדנת חיל החימוש.

מומי וז'קלין בנו את ביתם במגדל העמק. במרוצת השנים נולדו להם ארבעה ילדים: שרון, טניה, ראובן ומנחם. היה בן זוג ואב למופת, שטובת משפחתו עמדה תמיד לנגד עיניו. "הוא היה אבא חזק, מגונן, שהשרה על כולנו ביטחון ומצא פתרון לכל בעיה," כתבה בתו שרון, "האיש שידע להדק את כל הקצוות הכי מרוחקים שיש."

ביום ראשון, 10 במרץ 1985, לאחר חופשת שבת קצרה בבית, שהה עם חבריו ליחידה בראש פינה, בטרם חזרתם ללבנון. בצהריים, החלו לעשות את דרכם למוצב. מומי נסע בג'יפ ליווי בשיירה שכללה ארבע משאיות "ספארי" שבהן ישבו חיילי חיל החימוש בסדיר ובמילואים, ועוד ג'יפ ליווי בקצה הטור. בשעה 13:50, עת חלפה השיירה על פני גשר צר העובר מעל העיירה הלבנונית מרג' עיון, כמאתיים מטרים ממטולה, התפוצצה לידה מכונית תופת, נהוגה בידי מתאבד שיעי. בפיגוע, שזכה לכינוי "אסון הספארי", נהרגו שנים-עשר חיילי צה"ל וארבעה-עשר נפצעו.

מומי שרד את הפיגוע בגופו אך לא בנפשו, ולא שב מלבנון אותו אדם. הוא אובחן כהלום קרב, שוחרר מצה"ל והוכר כמי שסובל מפוסט-טראומה. מאז, התנהלו חייו וחיי משפחתו בצל ההתמודדות הקשה, המאתגרת, ההרואית.

מומי תואר כאדם מיוחד, נעים הליכות, אהוב על הבריות, איש משפחה רב פעלים; איש ישר, תמים ודובר צדק, שהרבה לעשות טוב ולסייע לאחרים. "תמיד מחייך ומכניס אורחים כמו אברהם אבינו," תיאר אחד מחבריו.

מימון (מומי) אדרי נפטר ביום י' בטבת תשס"ח (19.12.2007), בשנתו החמישים וארבע. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במגדל העמק. הניח אחריו אישה, שתי בנות ובני בנים, נכדים ואחים. על קברו נחקקו מילות הפסוק "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו".

כתבה בתו שרון: ״אנשים מיוחדים משאירים חותם בעולם גם לאחר שעוזבים... מומי הוא מסוג האנשים שבעזיבתם אפשר להבין כמה קשה בלעדיהם. הוא אמנם לא הרבה במילים, ולמרות זאת השקט שלו אמר כל כך הרבה. שקט שלאחר מותו הותיר חלל עצום בליבנו ולב מדמם. כל כך הרבה סיפורים של מעשים טובים, עזרה לזולת ואהבת אדם שאיש לעולם לא ידע על אודותם. ... כל חייו וגם לאחר מותו שמו הלך לפניו, ולא כקלישאה. לוחם בכל רמ״ח איבריו. מה שנותר זו המורשת שהותיר לנו, הערכים, ואהבת הזולת. בעל, אבא, סבא, ואח יקר שלנו שבלעדיו זה לעולם יהיה חסר ולא שלם. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.״