בנם הבכור של פנינה (פפי) ואשר (אנשל). נולד באב תש"ו (אוגוסט 1946) ברומניה. אח לזאב.

מיכאל (מיקי) גדל ברומניה של אחרי מלחמת העולם השנייה עד גיל ארבע. בשנת 1950 עלתה המשפחה לישראל, היישר למעברת שמן בחיפה.

בין הצריפים והפחונים למד את השפה ורכש חברים רבים, ובסביבה זאת עוצבה דמותו של ילד סקרן, עצמאי וחף מפחד. ילדותו במעברה הייתה מאושרת, לא פעם סיפר למשפחתו על איסוף רשתות דייגים עם אביו לצורך קבלת מספר פרוטות, או ציד ובישול סרטנים בתעלות המים ואפילו שחייה בקרבת מוצא המים החמים של תחנת החשמל בימי חורף.

מיקי גדל והתחנך בחיפה. מהמעברה עברו לגור בהדר ואחרי מספר שנים הצליחה המשפחה לעבור לבית פרטי בשכונת נווה שאנן, שכונה קטנה בה הוא חווה שנים מלאות בחוויות ובהרפתקאות, בטיולים ברגל או על אופניו. סיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר המקצועי שו"ב, במגמת אלקטרוניקה.

אחרי לימודיו התגייס לצה"ל, שירת בחיל הים כאלחוטן בצוללת.

עם שחרורו משירות סדיר נרשם ללימודים בטכניון בחיפה, במגמת הנדסאי אלקטרוניקה. בסיום לימודיו הצטרף לעבודה ברשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפאל), שם עבד כל חייו.

בשנת 1970 הכיר את אורה, בת משפחת הויזר מחיפה, וכעבור כשנה הם נישאו. הקימו את ביתם בחיפה, בו גידלו את הילדים ליאת וארז.

באוקטובר 1973, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, מיקי גויס למילואים כאלחוטן במשרד הביטחון שהיה אמון על הקשר עם צוללות חיל הים.

במהלך המלחמה חלה, כעבור חודשים ספורים הידרדר מצבו עד לאי-ספיקת כליות כרונית ומאז נאלץ לקבל טיפולי דיאליזה מדי כמה ימים. השנים הראשונות של ההתמודדות עם המחלה והטיפולים היו קשות, השתלת כליה נכשלה ואט אט הוא למד להשלים עם המצב, למד להכיר את מגבלותיו ואת חולשותיו ופיתח התבוננות שונה על החיים. את טיפולי הדיאליזה בבית החולים "בני ציון" ("רוטשילד") הפך למועדון חברים, הרבה לייעץ לחולים שסביבו, דחף ותרם לשיפור תנאי הטיפול במחלקה.

במהלך השנים התאים את חייו למגבלות שנכפו עליו והשתדל להמשיך בשגרת חיים ככל שניתן. המשיך לעבוד ברפאל, שם לקח חלק בפיתוח טילי אוויר-אוויר ובפרויקט שזכה בפרס ביטחון ישראל. התאמץ לשמר את חיי משפחתו – יחד טיילו ברחבי הארץ, טייל גם בחו"ל במקומות שאפשרו טיפולי דיאליזה, מצא עניין וסיפוק בעבודת גננות, הצטרף לחוג קרמיקה ב"בית הלוחם" בחיפה והִרבה לפסל וליצור.

מיקי פלירטט עם מלאך המוות לא מעט פעמים במהלך חייו ותמיד יצא מנצח, כתבו אוהביו. באופן קבוע היה לו חיוך על הפנים ומבט מתריס כלפי העולם וכלפי המוות. עם השנים פיתח חוש הומור מקאברי וציני, שאפיין אותו והפך לסוד הקסם שלו.

הקרב האחרון היה ארוך וקשה ובסופו נשבר גופו, אבל לא נשבר ברוחו ונותר מלא תקווה, חיים, צחוק וצלילות עד הרגע האחרון. מיקי נפטר בבית החולים לאחר שלושים שנות טיפולי דיאליזה ולאחר שנתיים של מאבק בסיבוכי המחלה חשוכת המרפא.

מיכאל (מיקי) ויזל נפטר בצהרי כ"ה בתמוז תשס"ד (14.7.2004). בן חמישים ושבע וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בחיפה. הותיר אישה, בת ובן, נכד ואח.

על מצבתו כתבו אוהביו: "גיבור שלחם כל חייו ונשא בגופו את צלקות המלחמה, אשר לא מנעו ממנו להמשיך לפעול למען מדינתו שכה אהב.

כוחך, אהבתך ושמחת החיים שלך יפעמו בליבנו לעד".

ספד בנו: "אבא שלי היה לוחם! הוא לא לחם שבוע או חודש או שנה, הוא לחם במשך 31 שנה, מאז מלחמת יום כיפור... אבא שלי נלחם, נלחם במכונה, נלחם בגופו, נלחם בעליות ובמורדות במהלך השנים הארוכות והקשות ותמיד יצא מנצח. את הקרב האחרון הוא הפסיד אתמול.

אבא שלי נלחם כי בעיניו הוא היה אדם בריא עם בעיה, לא מוגבל ולא נכה. הוא טייל, עבד, חי את החיים וחיבק אותם בשתי ידיו, ותמיד חי את היום והרגע 'כי מי יודע מה יהיה מחר'. גם ברגעים הקשים ביותר לא נעלם החיוך מעל שפתותיו ולא נעלם אותו חוש הומור ציני שירשתי ממנו...

אבא שלי נולד בשנת 1946, אבל הוא לא נפטר בגיל 57. שנת דיאליזה אחת היא כמו שנת כלב – 10 שנים של אדם רגיל. חשבון פשוט מגלה שאבי נפטר בגיל 337. תארו לכם כמה ניסיון יש לאדם בגיל מופלג שכזה, לכן נשארים אצלי המון דברי חוכמה ודברי ערך שנאמרו לי על ידי אבי, דברים שהוכיחו את עצמם וימשיכו להוכיח את עצמם בעתיד.

אני מכיר את אבא שלי טוב ושמח שידעתי להשכיל ולומר לו את כל אשר על ליבי טרם עזיבתו אותנו. אני חושב שהוא האדם החזק ביותר פיסית ונפשית שפגשתי כל חיי, תאמינו לי שקשה להתחרות בכך...

אני רוצה לסיים במשפט האלמותי של אבא שאני בטוח שהוא היה רוצה שאני אומר אותו כאן: 'תשמרו על עצמכם ותיזהרו, כי הבריאים הולכים קודם'".

אלמנתו של מיקי תרמה לרכישת מיטה חשמלית למחלקה הנפרולוגית בבית חולים "בני ציון" בחיפה, שהייתה הבית השני שלו.

בשלט ההקדשה שנקבע על הקיר מעל המיטה נכתב מתחת לשמו: "שמחת החיים ואומץ ליבו מהווים סמל לכל חולי הדיאליזה", ובטקס בבית החולים סיפר בנו: "גם כאן כמו בכל מקום אשר היית השארת אחריך זיכרונות ממשיים. גם כאן לא הפסקת לצחוק ולהתבדח, להיות ציני ועיקש. גם כאן למדו להכיר את טוב ליבך ואת חוזק האישיות שלך. כמו בכל מקום הייתה לך הפינה הפרטית שלך, שכאן הם הפכו לכורסא שלך ולמכונה שלך. גם כאן עמדת על דעתך וידעת בדיוק מה טוב בשבילך, הצוות הרפואי למד שאיתך אסור להתווכח כי אתה יודע בדיוק מה אתה צריך... קיבלת שיעורים על החיים והמוות, ונתת שיעורים על התמודדות".

כתבו בני המשפחה: "מיקי תמיד ייזכר כאיש טוב ואוהב אדם, קצת עיקש, מאוד דעתן ואוהב חיים. בעל אהבה גדולה למשפחתו ולמדינה ובעל חוש הומור ציני, מקאברי וייחודי שעוצב בעשרות שנות מאבק.

מיכאל הותיר בלכתו חלל גדול. יהי זכרו ברוך".