בנם של אסתר ושמעון. נולד ביום ו' באייר תש"ל (12.5.1970) במושב נווה מיכאל. ילד שלישי במשפחה - אח ליעל, אשר, דלית, דודו ואבישי.

מיכאל גדל והתחנך במושב נווה מיכאל מדרום לבית שמש. עד גיל שש היה "צמוד לסינר של אימו", כדבריה, הסתובב בגן עם שרשרת מוצצים ולא היה מוכן להיפרד מהם. בבית הספר נודע כילד שובב, אבל מי שתמיד הגן על חלשים והתעמת עם כל מי שהציק להם, ובמיוחד הגן על שני אחיו הקטנים.

כנער היה מנהיג החבורה ומושא להערצה. בתיכון היה בכל עת מוקף בחברים ובחברות. את לימודיו סיים בבית ספר תיכון אקסטרני בירושלים.

בן מסור להוריו ואח אוהב ותומך. מיכאל כיבד את הוריו וטיפח קשר הדוק עם אחיו. הוא דאג לבני משפחתו ועמד תמיד לצידם.

למיכאל היו כמה תחביבים, והעיקריים בהם - ספורט וכלי נשק. הוא היה אתלט שהרבה להתאמן ולשמור על כושר גופני ולא הלך לישון לפני שסיים סט של שכיבות סמיכה, כפיפות בטן ועליות מתח. אהבתו לסכינים החלה כבר בגיל ארבע, אז קיבל את הסכין הראשונה שלו מאחד מקציני המשטרה הבכירים שביקרו את אביו.

כנער אהב לבלות בחיק הטבע באזור המושב בחיפוש אחר מערות.

בנובמבר 1988 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד "צבר" בחטיבת "גבעתי". כשהגיע לצבא כבר ידע לפרק, להרכיב ולירות בנשק במיומנות ובמקצועיות הודות לאימונים עם אביו, ולכן הופקד על מקלע מא"ג. במהלך הטירונות רכש חברים לחיים.

מיכאל בלט בכושר מנהיגותו ובמקצועיותו ויצא לקורס מפקדים. בהמשך, שימש כמפקד מוצב קדמי בלבנון, שם ישראל החזיקה בשטח מ-1982 עד שנת 2000. חבריו ליחידה מספרים על מפקד אחראי ונערץ שדאג לחייליו והם סמכו עליו בעיניים עצומות.

מיכאל היה נחוש להגשים את חלומו לשרת בימ"מ (יחידה משטרתית מיוחדת). באוקטובר 1991, במהלך חופשת השחרור, עבר בהצלחה את הגיבוש אך נפסל מסיבה רפואית. מיכאל לא ויתר, נלחם להגיע ליחידה ובסופו של דבר התקבל.

בדצמבר 1991 התגייס למשטרת ישראל ושירת במשמר הגבול. הוא עבר את קורס הימ"מ, היחידה המיוחדת למלחמה בטרור, ובסיומו שובץ בצוות הממוכן וקיבל אופנוע די.אר ביג.

ביולי 1993 מיכאל נפצע בתאונת אימונים עם האופנוע. כחודש וחצי לאחר מכן, שובץ במחלקה 1, בצוות הצלפים. בעשר השנים הבאות התמקצע בתפקידו כצלף ולמד את הנושא על בוריו. בתקופת האינתיפאדה השנייה (ראשית שנות האלפיים) השתתף בפעולות רבות, עבד ללא הפסקה ויכולותיו כצלף באו לידי ביטוי.

ב-2003 עבר לתפקיד מדריך לחימה. הוא הדריך את לוחמי היחידה, העביר גיבושים והדריך את לוחמי קורס הימ"מ בנושא ירי ולחימה. גם במסגרת תפקידו כמדריך לחימה יצא לפעילויות כלוחם וכצלף.

מיכאל פגש את פזית במסיבה בנובמבר 2000, כשחבר ביקש להכיר לו חברה. מיכאל טען בפני החבר שהוא "יותר בכיוון של החברה השנייה". עד מהרה האהבה ביניהם פרחה והם הפכו לבלתי נפרדים. פזית סיפרה: "מיכאל החבר הכי טוב שלי ואיש סודי. לא היה לי צורך בחבר מלבדו".

ב-10.10.2004 בני הזוג נישאו וקבעו את ביתם בנווה מיכאל. במהלך השנים נולדו להם שני בנים, אורי ולהב. מיכאל היה בן זוג אוהב ואב מסור ומעורב. הוא היה קשור מאוד לילדיו והצליח לדבר על ליבם כפי שאיש לא הצליח. בניו העריצו אותו וראו בו מודל לחיקוי.

מיכאל המשיך לעשות חיל במשטרה. במהלך שנת 2004 הקים יחד עם לוחם נוסף את היחידה לאבטחת המפכ"ל (המפקח הכללי של המשטרה) ומאז היה אחראי לאבטחתם של ארבעה מפכ"לים.

גאוותו הגדולה ביותר הייתה כאשר היה שותף לתכנונם, לייצורם ולבחינתם של סכין לוחם ואולר של היחידה. לאות כבוד קיבל את סכין הלוחם מספר 1, ועליה מוטבע סמל היחידה.

מיכאל היה אדם ישר, ערכי ורודף צדק, שנודע בנתינה ובכנות בלתי מתפשרת. בלט כחבר אמת, קשוב ונכון לעזור. חבר טוב ונאמן שתמיד יתייצב לצידך בעת צרה. מיכאל נתן מבלי לצפות לתמורה. הוא היה עקשן ותמיד אמר את שעל ליבו, גם אם זו לא התשובה או התגובה שהאדם העומד מולו רצה לשמוע. חבריו של מיכאל ידעו שהוא האדם הנכון לפנות אליו לעצה טובה ולתשובה כנה. בנחישותו, בטוב ליבו ובכנותו, מיכאל חולל שינוי בחיי מכריו ועזר להם לקבל החלטות ברגעים חשובים בחיים.

בשעות הפנאי אהב לצאת לטיולי שטח ברחבי הארץ עם ג'יפ ה"סופה".

באוקטובר 2011 התגלתה אצל מיכאל מחלת הסרטן. הוא נותח והתחיל בטיפולים כימותרפיים אך מצבו הלך והידרדר. במהלך 2012, בסיוע חבריו למשטרה, הוא הוטס לטיפול רפואי בגרמניה, שם עבר ניתוח נוסף אך לא חל שיפור במצבו. ביום שבת 14 באפריל 2012 נפטר כשהוא עטוף באהבה, כשרעייתו, אחותו וחברו הטוב לצד מיטתו.

רב-סמל בכיר מיכאל כהן נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ב בניסן תשע"ב (14.4.2012). בן ארבעים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין האזורי באביעזר. הותיר אחריו אישה, שני בנים, אם, שתי אחיות ושלושה אחים.

כתבה אשתו פזית: "ארבע שנים בלעדיך, ואני עדיין תמיד קוראת לך בעלי. אתה עדיין לוחש באוזניי, מופיע בחלומותיי, עדיין אבא לילדינו וכל כך חסר לכולנו...

אבל ראיתי את נשימתך האחרונה. הייתי איתך שם. ואני יודעת שלא תשוב עוד. אך הרוח שלך איתנו. גם אם לא האמנת ברוח, אנחנו מאמינים בך. אני מאמינה שמצאת את הדרך להישאר ולשמור עלינו. לתת את הכיוון הנכון לבנים, ולי את הכוח...

מיכאל שלי, בעלי היקר, היכן שאהיה, מה שאעשה, תהיה שם תמיד איתי. הדרך שהלכנו יחד, השאירה את הכיוון הנכון. וגם אם לפעמים השביל קצת נעלם ומתברברים ימינה או שמאלה, אתה מיד מגיע עם הסופה ומראה שוב את הדרך הנכונה. דרך האמת, היושרה, היושר, הכנות, הכבוד, הנתינה, החברות. הדרך הערכית. דרכך שלך. וכמו פעם, מספיק לנו רק זיכרון המבט החודר, הרמת הגבה הימנית, וחצי החיוך כדי להבין... תמיד אוהבת, אשתך, פזית".

כתבה דלית אחותו: "מיכה אחי היקר, אחת-עשרה שנים בלעדיך והכאב והגעגוע רק מתעצמים. למרות הזמן שעבר, אני עדיין שומעת מאנשים שאני לא מכירה סיפורים על כמה היית דמות חשובה עבורם ואיזה חבר טוב היית. אתה חסר לכל כך הרבה אנשים ובמיוחד לנו, המשפחה, השארת חור ענק בליבנו. גאה להיות אחותך ותמיד אהיה גאה. אוהבת תמיד ומתגעגעת".

חבריו הקרובים מספרים כי חסרונו מורגש מאוד בכל זמן, ועם זאת הוא תמיד מאוד "נוכח" בחייהם.

לעילוי נשמתו של מיכאל נכתב ספר תורה אשר נתרם לבית כנסת.

בני משפחתו הקימו גינת ספורט על שמו במושב נווה מיכאל שבו התגורר. מדי שנה נערך לזכרו מפגש חברים.

מיכאל מונצח באנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל במכללת השוטרים בבית שמש ובאתר ההנצחה לחללי משמר הגבול בצומת עירון.