בנם הבכור של שקד ורן. נולד ביום ו' בחשוון תשנ"ז (19.10.1996) בתל אביב. אח של יואב, איתמר ואיתי.

"מהרגע הראשון פגשנו עיניים שרוצות לבלוע את העולם", סיפרו הוריו, "סקרנות אין קץ ואיזו פעלתנות נלהבת שלא נותנת מנוחה... כל אלה בשילוב מהפנט עם שקט פנימי עמוק וריכוז בלתי נגמר בכל משימה, תכונות הליבה הללו ליוו אותך לאורך כל חייך והתגלו שוב ושוב".

מיכאל גדל בתל אביב. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה ליישוב כרכום שבגליל, צפונית לכנרת, והוא נחשף לשפע של דברים חדשים, בהם ביקורים תכופים בקיבוץ, טרקטורים שאהב מאוד - ודינוזאורים, שאליהם התחבר במיוחד. עוד בטרם מלאו לו חמש שנים כתב את הסיפור "סלטי – מלך הדינוזאורים".

למד בבית הספר היסודי האזורי, ובמקביל התפתחה אהבתו לציור. השקיע שעות בציורים צבעוניים בהם כיכבו, כדברי הוריו, מפלצות ושפע של יצורים מדמיונו המפותח.

במשפחה ארבעה אחים מחוברים וקרובים מאוד. סיפרו ההורים: "יש בכם מגוון חיבורים ייחודיים. אהבה ללא תנאים, ערבות הדדית בלתי מתפשרת. לכל אחד מקום, מרחב ומאפיינים משלו ויחד עם זה הביחד הוא שלם". מיכאל היה מנהיג החבורה, אח בכור, חבר ומודל לחיקוי, מוביל, מכווין, עוזר ותומך בכל עת. עם הוריהם הִרבו לטייל בארץ ובחו"ל ולחוות חוויות יחד.

מיכאל היטיב להתבטא בכתב מגיל צעיר. בימי הולדת כתב לכל אהוביו ברכות מושקעות, כך כתב לאימו: "הרבה פעמים אנחנו לוקחים את הדברים שקרובים אלינו בחיים כמובן מאליו, וחשוב לעצור מדי פעם ולהתבונן באמת במה נפל בחלקך. אז כשאני עוצר ומתבונן אני מבין איזה מזל יש לי להיות הבן שלך... את מודל לחיקוי בשבילי". ולאביו כתב: "אתה אבא מדהים. באמת שאני מברך כל כך הרבה על זה שנולדתי לשני הורים מדהימים כמוך וכמו אימא, ואני רואה בך מודל לחיקוי לאיך להיות אבא טוב. ההשקעה שלך בנו והידע שלך מתי ואיפה להתעקש ואיפה לשים גבולות, זה מרשים בכל פעם מחדש. ומה שאולי הכי מרשים אותי זאת הרגישות שלך כלפינו. אתה תמיד יודע איפה הנקודות הרגישות ויודע לא להגיע אליהן ולעטוף אותן מכל משמר".

מבית הספר היסודי המשיך לתיכון האזורי בעמק החולה, במגמת ביולוגיה. בתיכון עשה קפיצת מדרגה ונפתח לעולם. במשך כמה שנים שיחק כדורסל בקבוצות שונות בגליל העליון.

בסיום התיכון עבר למכינה קדם-צבאית "רבין". הכיר חברים רבים, אהב מוזיקה, ריקודים ופסטיבלים. סיפרו חבריו: "אתה הבחור הכי אינטליגנטי שאנחנו מכירים, בעל אופי נדיר המשלב בין רגישות, חריפות, חברותיות, ביקורתיות ואהבת אדם. יחיד ומיוחד, מלא בחן, עם צחוק גבוה ורם ומלא ביטחון. איש חזק, איש של אנשים, איש עם דומיננטיות אבל לא מאיימת, מקרינה ומושכת".

המכינה סיפקה לו חוויות רבות והזדמנויות להעלות על הכתב את מחשבותיו המקוריות. אחרי ביקור במכינה הדתית בעלי כתב על האמונה ועל היחס לטוב ולרע:

"איך אני מצליח לשלב בין עולם השכל שלי, העולם הדעתני והספקני, לבין האמונה שלי, לאו דווקא ב-ה' אלא באדם, בגרעין היסודי הטוב שקיים באדם. איך אפשר לחוות ולראות אנשים שעושים כל כך הרבה רע ומתנהגים בצורה כל כך לא מוסרית ועדיין להאמין שיש בהם גרעין של טוב?... אני חושב שהמפתח לדבר הזה הוא אמונה ולא שכל... למרות הקושי שיש בשילוב בין השכל לאמונה לפעמים צריך להתנתק מהשכל ופשוט להאמין. אז אני מאחל לכולנו שנדע להשתמש ב'עין הטובה של אברהם', שנאמין בטוב האדם, שנדע לחפש את הטוב באנשים ונמצא גם את הטוב בעצמנו".

במאי 2015, לקראת סוף שנת הלימודים במכינה, חלה מיכאל בסרטן הדם (לוקמיה) והחל בטיפולים. משפחתו וחבריו ליוו אותו כל העת, והשיר שחיזק אותו והיה להמנון של כל אוהביו היה "כנפי רוח" שכתב הרב קוק: "בן אדם, עלה למעלה עלה... כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים".

מראשית מחלתו הִרבה לכתוב, ולאורך השנים מילא ארבעה יומנים בסיפורים, בשירים ובמחשבות על החיים. אחרי שעבר השתלת מח עצם מאחיו, הצטרף לקומונה של המכינה בקיבוץ כפר גלעדי, ועד מהרה השתלב היטב בקבוצה. בערב כישרונות ביצע עם חברים שיר שכתבו ושמו "אני לא חולה":

"אני רק בן אדם, מה אתה מתרחק? / גברת סליחה, אני לא מדבק / לקבוצה שוב מסביר – אני לא סתם עוקץ / אבל בבית בסלון על המיטה מגרבץ / מסתכלים עלי כמו שאני סוציאליסט / אבל בגלל הביטוח אני העשיר במידל איסט // אני לא חולה זה רק סרטן / אני אדם די בריא וסטנדרטי / אבל גרתי בטבעון וקיבלתי / סרטן".

בתום השנה השנייה במכינה ניצל את החודשים עד לגיוס ללמידה לפסיכומטרי ולטיול משפחתי בחו"ל. על הטיול סיפר בקטעים ביומנו:

"הייתה פשוט מן תחושה קסומה כזאת של חורף ושל יער והיה ריח כזה של עשב טרי והייתי בטירוף חושים כזה מרוב מוקסמות... כל המחסומים שלי ירדו ונהניתי מהאוכל כמו שהוא בלי לחשוב כל הזמן על הקלוריות והבריאות. פשוט הייתי ברגע, זרמתי, נהניתי מהתחושות ומהחיים... אמרתי לעצמי שככה אני צריך להתחיל כל בוקר בחיי. ספורט, שחייה קצרה בים, מקלחת וארוחת בוקר בריאה וטעימה. לא צריך יותר מזה, אולי חוץ ממישהי לצידך שתעשה את זה איתך".

באותה עת התפתחה מאוד אהבתו של מיכאל לאוכל. החל לבקר במסעדות נחשבות, נהג לבשל והרבה לנסות דברים חדשים. "לראות אותך מבשל היה חגיגה", סיפרו הוריו, "איזו חדוות יצירה והקפדה על כל פרט, עד שהאוכל יצא לא פחות ממושלם". גלידת בננה, חומוס ביתי ופיצות כוסמין היו מהמאכלים המובחרים שהכין.

ביום 2.11.2016 התגייס לצה"ל, אחרי שהתעקש ודרש להתנדב, למרות מחלתו. שירת בחיל המודיעין, ביחידה 8200. במכתב לחברה מהמכינה סיפר על חייו בצבא:

"למדתי לראות את היתרונות הרבים של להפעיל את הראש ולחשוב כל יום, שזה כל כך לא מובן מאליו בצבא וגם לא בעבודות באזרחות. למדתי ליצור חברויות אמיתיות ואחווה גם ביומיות, שזה אתגר לא פחות קשה מבסיירת רק הקשיים שונים. היתרונות לעתיד מבחינת עבודות הם עצומים. אני מצליח לשלב לימודים באוניברסיטה תוך כדי, שזאת אחת התשוקות הכי גדולות שלי. ובעיקר למדתי להיות שמח עם הבחירות שלי. שילוב של השלמה וגם ראיית הצדדים הטובים".

סיפר שניר, מפקדו: "בלי הכשרה מוקדמת וכהרף עין מיכאל הפך לאחד החוקרים המוכשרים והבולטים בזירה... זכינו להתברך בעבודתו מלאת הכישרונות. אין משימה שהוא לא יכול לה, אין שותפות שהוא לא ידע לרקום. בכוח של חיוך גדול והמון ידע הוא קירב הרים וחצה נהרות".

בזמן השירות עבר לגור עם חברים ברמת השרון והכיר את רוני, חברתו בחודשים האחרונים לחייו, עליה כתב: "היא מדהימה, היא מטורפת והיא הדבר הכי טוב שקרה לי". רוני סיפרה על כמה מהתכונות הטובות שלו: אופטימי בצורה יוצאת דופן; סקרן וחקרן ששואף תמיד ללמוד, בעל רצון אמיתי להכיר ולדעת בכל נושא; אדם טוב לב, עם נכונות טהורה לעזור ללא תמורה בכל צורך לכל מי שסביבו: "נותן לכולם תחושה, אמיתית לחלוטין, שאתה שם בשבילם תמיד, וגם תמיד מוכיח את עצמך".

סמוך ליום הולדתו העשרים ושניים תקף שוב הסרטן את מיכאל, והוא החל בטיפולים. את הטיפולים ליווה בכתיבה ביומנו, כך תיאר:

"ימים קשים עוברים על כוחותינו, אבל אני לא מתייאש. יש בי פחד, הוא קיים, נוכח, נתתי לו להיות והבנתי שהוא שם כדי לשרת אותי. אני חזק ובעל כוחות עצומים, באמת. אז נכון, היה שבוע לא קל אבל אני עובר אותו כמו גדול... כמה כוחות ריפוי זורמים דרכי כרגע, של כולם. שלי, של האהובים שלי. של רוני, של אימא של אבא של האחים שלי, של כל החברים הקרובים, של הרופאים והאחיות... של כל העולם. נפתח אלי פתח וזורמת אנרגיה בלתי סופית שמעיפה אותי ומרפאה אותי, ואני ממשיך להאמין בעצמי".

סמל ראשון מיכאל קפלן נפל בעת שירותו ביום ו' בכסלו תשע"ט (13.11.2018). בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בכרכום שמצפון לכנרת. הותיר הורים ושלושה אחים, אך נשאר איתם ובלבם תמיד.

על מצבתו כתבו אוהביו: "ילד, אח וחבר אהוב. אור גדול יחיד ומיוחד, אהבת חיינו לעולמי עד".

ספד אביו: "הגעגוע הוא עז, תחושה עצומה וכואבת, לא מוכרת. משהו שמבעבע מבפנים. וההבנה שמכה בי כל פעם מחדש שלא נתראה פיזית היא קשה, קשה יותר ממה שמילים יכולות להביע... הרבה אני חשב לאחרונה על הקשר בין פלא, נס ומזל. היית פלא גדול, נדיר וסקרן, ובכאב עמוק אני מבין שלצד המזל הגדול שנפל בחלקנו לזכות בך לא היה לנו המזל שזה יאריך ימים. בימים האחרונים לחייך כשהתפללנו לנס וכל כך קיווינו שיבוא הוא לא בא. לא בא, ילדוני, ועברת לממד אחר".

ספדה האם: "אני תמיד חושבת לעצמי שהמורים הטובים ביותר שקיבלתי בחיי הם ארבעת ילדי. זכיתי, מיכאלי, שתהיה הראשון מביניהם. לימדת אותי להיות אימא ולאהוב את זה יותר מכל תפקיד אחר בחיי... לימדת אותי שחוכמת הלב לא תלויה בגיל... זכינו במתנה ענקית ילדון, אוצר שעדיין לא מצליחים לעכל שנלקח מאיתנו בטרם עת. תהיה בליבנו לעד".

ספד אחיו יואב: "כבר לא כואב לך, נכון? זהו אח שלי האהוב, אתה יכול לנוח, אתה לא צריך לדאוג יותר רק לישון שינה עמוקה וטובה. אנחנו פה נתגעגע אליך ותחסר לנו לתמיד... אני אוהב אותך כל כך עד עמקי נשמתי, וזאת אהבה שנשארת כי היא החזקה ביותר, והיא שמורה במקום שאף אחד לא יכול לקחת אותה, מתחת לחולצה, מתחת לעור, עמוק עמוק בתוך הלב".

אחיו איתמר ספד: "אני חושב על ההתחלה. נולדתי לאח גדול אהוב שחונך על ידי הורים אהובים. אח שלא מרים יד אף פעם, הכול ברוגע ובנועם, מסביר, מחנך, מלמד. כל הזמן הייתי מסתכל עליך ולומד. כמה כבוד היה לי אליך. הייתי יושב לידך שעות, צופה, לומד מה אתה עושה ומעריץ כל מה שאהבת. הייתי ישר מתלהב גם ונסחף אחרי המנהיגות שלך. רוצה ממך עוד חיבוק אחד, עוד מחמאה ממך, עוד פעם שאני יכול להראות לך איזה מהלך עשיתי במשחק הזה, עוד פעם לבקש ממך עזרה ותבוא במלוא תשומת הלב לעזור לי. אז החוסר בך רק מתחיל ורק מתחילים לעכל את מה שקרה. אני רוצה להגיד לך תודה. תודה שהיית חלק גדול מהחינוך, האישיות וההתפתחות שלי. אני מקווה שהקשר בינינו לא נגמר ואני עדיין אצליח למצוא אותך בכל מיני דברים בחיים. לעולם לא יהיה מישהו שייקח את המקום שלך בלב שלי, אוהב אותך עד עמקי נשמתי, אח גדול שלי".

ספד אחיו איתי: "כשלפעמים היה לי קשה בשיעורי בית, מיכאל היה נותן לי איזה משפט כזה שיעזור לי להמשיך בשיעורים ולא לעצור. אני מאמין שמיכאל רוצה זאת גם עכשיו. הוא רוצה שאני אמשיך ולא אעצור. הוא היה אח חם, אוהב, שתמיד תמך בי ונתן לי יד בכל דבר. הוא גם ידע לשים לי גבולות מתי שצריך. בנוסף לזה - כל שאלה שהייתה לי, ידעתי למי לפנות. אני תמיד אמשיך לחיות בדרך מיכאל: life is beautiful".

ספד מפקדו, שניר: "הלב ממאן להאמין שמיכאל איננו, הילד עם גומות החן והחיוך כובש הלבבות שנוכחותו מילאה את הזירה באור. השכל אינו תופס שלא נזכה עוד לנועם הליכותיו, לדאגתו הבלתי נדלית לזולת וליכולתו ללמוד ולעשות הכול באופן ובזמן שלאחרים היה לוקח פי עשר... אנו מבכים את חסרונך ומבטיחים להוסיף ולזכור אותך – את החיוך הכובש, המצוינות האישית, האכפתיות והמסירות".

המשפחה הפיקה ספר זיכרון: "מיכאל, זהו סיפורך", המביא את סיפורו במלל, תמונות, קטעים רבים שהוא כתב וקישורי ברקוד לסרטונים שונים. בפתח האלבום כתבו: "מיכאליק שלנו. כבר כילד צעיר ידעת להרים את ראשך ולהביט לשמיים בדיוק ברגע בו הופיעה הקשת. קראנו לך צייד הקשתות, הראשון להבחין בכל קשת בענן, הראשון לגלות יופי וטוב. גם עכשיו ילדון, בימים הכי מעוננים שלנו, אתה מגיע ומלמד אותנו להרים את הראש ולחפש, לראות את גווני הגוונים שמאפשרת שבירה של האור, לאחוז בתקווה ולספור את הטוב...

הגעגועים אליך מיכאליק, ילד אהוב וטוב שלנו, הם אינסופיים כעומק אהבתנו. בספר זה אספנו פיסות של אור ויופי, חלקיקי טוב מהנשמה הגדולה שאתה.

מי ייתן ואורך ימשיך, יגדל וירבה טוב בעולם. הלכת, אבל לא נשכחת. זהו סיפורך".

בני משפחתו המורחבת פרסמו "שיר למיכאל": "ביום גשום עם ערפל / כך פתאום אני נזכר במיכאל / נשמה טובה בעולם שפל / גבה קומה עם צחוק מתגלגל // אהבת את האנשים / ריככת לבבות קשים / תן חיוך קטן מתוך העננים / תקשיב למלאכים שרים // ... יהלום לנצח, מבחין בקשת בענן / גבוה ונדיר, משאיר חותמת בזמן".

ביום הולדתו של מיכאל חנכו דבוראי איילת השחר את "אחו מיכאל" שהקימו בשטח הכוורות שלהם, סמוך לבית העלמין בו הוא נטמן. בשלט ההנצחה נכתב: "ממקום זה יוצאות דבורי הדבש לאסוף מזונן, למען רווחת הדבורה והאדם... המקום נקרא על שם מיכאל קפלן האהוב, איש מתוק מדבש, אוהב טבע ואדם. אח הוא מיכאל".

מיכאל מונצח באתר הזיכרון לחללי קהילת המודיעין.