בנם של שרה ואהרון. נולד בשנת תרצ"ב (1932) ביוון. ילד שני במשפחה, אח לנתן, שמחה, יהודה וויקטוריה.

מנחם גדל והתחנך בעיר הנמל וולוס שבמרכז יוון, בן למשפחת סוחרים אמידה בעלת קשרים חזקים בקהילה היהודית. למד בבית ספר ובשעות הפנאי תופף על תופים וניגן בכלי הקשה בתזמורת.

בנעוריו, אחרי שעבר ביוון את ראשית מלחמת העולם השנייה, עלה ארצה במסגרת מפעל "עליית הנוער" והגיע לקיבוץ רביבים שבנגב. ברישום עם עלייתו שונה מעט שם משפחתו, מ-קביליס ל-קמפליס. גם הוריו ואחיו עלו ארצה, והקשר עימם היה קרוב מאוד לאורך השנים.

מנחם התגייס לצה"ל ושובץ בהגנה האזרחית בתפקיד לוחם (רובאי). בהמשך סופח לחיל הרפואה. השתתף כחובש במלחמת סיני בשנת 1956, גם במלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967 לחם בתפקיד חובש.

את רוזה הכיר עוד בילדותו ביוון, משום שאימה עבדה אצל אימו. בהיותו חייל, בשנת 1955, פגש אותה שוב בארץ, בניצנים. ההיכרות ביניהם העמיקה, והקשר התהדק עד לזוגיות. הם נישאו והקימו את ביתם בבאר שבע, בקרבת בית אימו.

לבני הזוג נולדו שלושה בנים ובת – אהרן, משה, חיים ושרה. אב מסור ואוהב, מנחם תמך בהם, סייע להם ככל יכולתו ולא החסיר מהם דבר. הוא הנחיל בהם ערכים ודרש מהם לנהוג לאורם ולכבד את הזולת. ברבות השנים עברו לגור ב"שיכון עובדים" בפתח תקווה עם חמותו, שם נהנה בין היתר מעבודת הגינון. לאורך השנים עבד ב"סולל בונה", במפעלי ייצור פח ועוד.

בתחילת שנות השבעים השתחרר משירות מילואים בצה"ל, אך במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 גויס שוב לשירות מילואים, לתפקיד חובש במרפאה בבסיס צבאי לא הרחק מביתו. מדי פעם בפעם ביקר את משפחתו וזכה למנוחה קצרה.

באחד מימי המלחמה נקלע לתאונת דרכים כרוכב אופניים – משאית צבאית, שהייתה בדרכה לצאת מהבסיס, פגעה בו. פציעתו הייתה רב-מערכתית וקשה. תחילה, במשך חודשיים עבר שיקום במרכז הטיפולי-שיקומי "בית קיי" בנהריה. לאחר מכן לאורך כמה שנים המשיך בשיקום ובטיפולים.

מששבה כשירותו לעבוד, הקים עסק עצמאי – חנות לממכר מיני פיצוחים, וילדיו סייעו לו בעבודה. כעבור זמן סגר את העסק והחל לעבוד באבטחה, ובזה עסק עד פרישתו לגמלאות.

בנו הבכור אהרן סיפר שהשיר "רוזה" מאת חיים חפר מתאר היטב קטעים ממסלול חייו, למשל במשפטים: "כשראיתיך ילדה / קטנה צוחקת צחוק רחב כזה / פתאום הרגשתי איך כמו סכין / אלי נכנסת פה בחזה" ; "רוזה את אהובה שלי / כמה שירים עוד לך אחרוזה / עד שתהיי אשתי" ; "אז בשבילך פתחתי פה ברחוב / חנות שקדים וצימוקים".

ילדיו בגרו והקימו משפחות, ומנחם זכה להכיר שישה נכדים ונכדות. בשעות הפנאי רווה נחת מביקוריהם, כן צייר וצילם להנאתו. אהב לטייל ולבלות עם משפחתו, נהנה לצאת לחופשות משפחתיות בארץ ובחו"ל.

בתחילת שנות התשעים חלה משה בנו במחלה קשה. מנחם עזר בהחזקת העסק שלו וסייע לו רבות. בעקבות פטירת הבן בשנת 1996, התקרב לדת והחל לפקוד את בית הכנסת בקביעות. כן התנדב לסייע לגבאי בית הכנסת.

מנחם קמפליס נפטר ביום ו' באייר תשס"ד (27.4.2004). בן שבעים ושתיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין "סגולה" בפתח תקווה. הותיר אישה, שני בנים, בת, נכדים, שלושה אחים ואחות.

בתו שרה כתבה: "יום הזיכרון היום, ואפילו שאבי לא באמת נפטר במלחמה, משהו ממנו ומהמשפחה מת [במלחמת יום הכיפורים], ונולדה משפחה אחרת. אני הייתי קטנה כשהקשר עם משרד הביטחון התהדק, ואני לא מכירה אבא אחר, אבל במשפחה היו דיבורים... וככה אהבתי אותו. את הכותרת 'יתומת צה"ל' קיבלתי שלושים שנה מאוחר יותר, כשנפטר מפציעתו".