בנם של דבורה ויוסף. נולד ביום י' באדר ב' תשי"א (18.3.1951) בנתניה. בן יחיד להוריו.

הוריו עלו לארץ מפולין ומרבית בני משפחתם, כולל ילדי האב מנישואים קודמים, נותרו שם וניספו בשואה.

מנחם (מני) גדל בשכונת עין התכלת בצפון נתניה, למד בבית ספר יסודי במושב אביחיל הסמוך והמשיך לבית הספר התיכון "טשרניחובסקי" בעיר, בו סיים במגמה הביולוגית עם בגרות מלאה.

הוא גדל קרוב לים, ואכן במרבית זמנו החופשי בילה בחוף הים, עם חבריו ובחסקה שבנו במו ידיהם. הם היו חבורה – ילדי עין התכלת – וכך סיפרו: "לכל אחד יש פינות וזיכרונות של מני שלו: עם השכן משחקים בגולות בצל עץ התות; עם שלמה סחב את החסקה בימי הקיץ לים; עם רוני חוויית הגיטרות ומורה הנגינה העיוור; עם מיכאל חוויות מגנון מלכה; עם יצחק חוויות של התבגרות... עם כולנו בחוף הים, בהפלגות, בטיולים השנתיים, במחנות העבודה של הגדנ"ע, בנסיעות הראשונות עם בעלי רישיון נהיגה וכך הלאה".

עם סיום לימודיו בשנת 1969 התגייס לצה"ל. בשל אהבתו לים התגייס לקורס חובלים, אך מפקד הקורס שהיה שכן של המשפחה הכיר אותו, ידע שהוא בן יחיד ומכיוון שלא היה לו אישור מההורים נאלץ לעזוב. מני עבר לחי״ר, סיים קורס מפקדי כיתות ושירת כמ״כ טירונים, ובעיקר של בני עתודה.

בסיום השירות הצבאי החל לימודי ביולוגיה באוניברסיטת הנגב בבאר שבע.

לקראת תום השנה הראשונה ללימודים זומן מני למילואים. אחרי שביקש קיבל דחייה לתקופת החגים, לתשרי תשל"ד (אוקטובר 1973). הוא שויך לחטיבה הירושלמית והוצב במעוז אורקל ג׳ (שקודם לכן נקרא טמפו) אשר בתעלת סואץ.

בצהרי יום הכיפורים י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) החלה המלחמה. בתחילת ההתקפה המצרית היה מני עם לוחם נוסף בתצפית בגבעות החול במרחק לא רב מהמעוז, הם החלו ללכת בחולות תחת אש כבדה, בהמשך עלו על זחל"ם צה"ל שאסף חיילים מהמעוזים המותקפים אך טיל מצרי פגע ברכב והוא התהפך. נוסעי הרכב נפגעו כולם, חלקם נהרגו, או נפצעו ונלקחו בשבי על ידי המצרים.

מני הגיע לשבי עם יד משותקת ורסיס בעינו. על השהות בשבי סיפר למשפחתו טיפין טיפין לאורך השנים, על ההתעללות הנפשית והפיזית, על הבידוד, על ביומי ההוצאות להורג ועוד חוויות קשות אשר השפיעו על המשך חייו. בכל אותה תקופה הוא נחשב לנעדר, שמו לא הופיע ברשימות כי שם המשפחה ריטרבנד היה מסובך מדי להגייה למצרים וכך עד להגעת משלחת הצלב האדום.

אחרי ארבעים וחמישה ימים בשבי נערכו חילופי שבויים ומני שב לארץ. מיד עם הגיעו החלו טיפולים רפואיים מקיפים, אך הפגיעה בפניו הייתה קשה והוא איבד עין.

מני החל בשיקום חייו, תוך התגברות איטית על הקשיים הפיזיים והנפשיים. הוא הצליח לחזור ללימודים חרף הקשיים הרפואיים האובייקטיביים הנובעים מחיים עם עין תותבת בעיר המדברית באר שבע, עם סופות החול שפוקדות אותה. הוא סיים תואר ראשון בהצטיינות והתקבל ל"מדרשת פיינברג" במכון ויצמן ברחובות, למסלול ישיר לדוקטורט בתחום הביולוגיה החיסונית.

ב-1976, במהלך לימודיו במכון ויצמן, נשא מני לאישה את אריאלה. שנה לאחר מכן נולד הבן הבכור אוהד, שהביא הרבה שמחה הביתה.

בשנת 1980 סיים את הדוקטורט והתקבל לפוסט דוקטורט בהיידלברג שבגרמניה, במכון לחקר הסרטן. ב-1982 המשפחה שבה לארץ, ונולדה הבת מור.

עם הגיעם חזרה לארץ מני מצא עבודה בחברת "אורג׳ניקס" ביבנה בתחום המחקר והפיתוח. הוא עבד שם כשתים-עשרה שנים ובמהלכן פרסם מאמרים מקצועיים רבים, לדוגמה פריצת הדרך שהשיג עם הערכה הראשונה לזיהוי איידס.

לאחר שעזב את החברה היה ליזם ופתח חברות הזנק על סמך רעיונותיו. סיפר חיים, חבר: "מני - 'פורסט גאמפ' של עצמו. ולהבדיל מהאחרון, ידע בדיוק להגדיר מטרות. מדהימה ומרתקת יכולתו לייצר אנרגיות יזמיות סטארטאפיסטיות בתחומים מגוונים. עד לאחרונה המשיך לעבד באוזנינו רעיונות מדהימים שלא יושמו".

בעקבות ההחמרה במצבו הגופני והקושי לקרוא מאמרים עבר למשרה חלקית במשרד החקלאות, ב"מכון וולקני". משנת 2006 עד מותו הוא ניהל את הקניין הרוחני של המינהל החקלאי ותרם רבות לתחום המחקר ופיתוח.

חייו של מני בצל השבי לא היו קלים, והיו משופעי משברים שעל כולם התגבר בכוח הרצון העז שלו. עם כל הקשיים הוא היה איש משפחה מסור ואב נהדר לילדיו, שיחק איתם, שוחח איתם והעשיר אותם בידע הרב שהיה לו. הרעיה אריאלה עמדה כל השנים לצידו. בלעדיה, הוא נהג להצהיר, לא היה שורד ומגיע לאן שהגיע.

הוא אהב עבודות ידיים ובשעות הפנאי עבד עם עור, הכין חגורות, תיקים, נרתיק למפתחות ועוד. כן הכין מזוזות מחימר, מעוצבות ויפות.

חבריו לעבודה, חברי הילדות שלו שאיתם שמר על קשר כל חייו וכל מכריו הכירו מני חייכן וטוב לב אשר דאג לכולם ובעיקר למשפחתו. הוא היה צנוע, מעולם לא התרברב בתואר הד"ר שלו ודיבר אל כל אדם בגובה העיניים. מני תמיד עזר, אפילו כשלא התבקש, אהב לספר בדיחות ומאוד אהב, גם אם לא הצליח כדברי רעייתו, לשדך לרווקים ולרווקות בני זוג.

מני היה פעיל בעמותת ״ערים בלילה״, עמותת חיילי צה״ל שהיו בשבי האויב, ובמשך כמה שנים היה בוועד העמותה. כאשר נפגש עם חבריו לשבי היו מספרים בדיחות שחורות ובשפה שרק הם הבינו. הם תמיד אמרו שהם חזרו מהשבי "מתים חיים", לא ממש חיים אבל גם לא ממש מתים.

מצבו של מני הידרדר עם השנים, הוא היה זקוק בדחיפות להשתלת כבד אך גופו לא עמד בעומס והוא נפטר ביום ד׳ בתשרי תשע"ז (5.10.2016), ערב יום השנה לנפילתו בשבי.

בן שישים וחמש בפטירתו. מני הובא למנוחות בבית העלמין בנס ציונה. הותיר אישה, בן, בת ונכדים.

על מצבתו כתבו אוהביו: "אהובנו. צנוע, חכם, טוב לב וחייכן. לחם, נפצע ונפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, מלחמה שליוותה אותו כל חייו".

כתבה הרעיה אריאלה: "אתה שהיית תמיד עם חיוך על הפנים לא איתנו יותר. אתה חסר לכולנו, אך בעיקר אתה חסר לי... קשה כל כך להמשיך בלעדיך, אני עדיין מתייעצת איתך בעניינים חשובים וגם בפחות חשובים ושומעת בדמיוני, עם דמעות בעיניים, את תשובתך... מבטיחה לך שאנסה להמשיך במורשת שהשארת. מבטיחה לך שלא אנוח ולא אשקוט עד שאנציח את זכרך באחד מבתי הספר, כפי שתכננתי... ממני שתמיד תאהב ותזכור אותך".

ספד חיים, חבר: "מני היה מסוג הגיבורים בעלי עוצמה פנימית שלא ניתן להבחין בה. אדם עם חוכמת שביל הביניים. בשבי, שם זו הייתה חוכמת ההישרדות שלו... המסע הנוכחי הסתיים. רוחו שהמחישה בכוח עמידתה אצבע משולשת למצרים ולשבי לא הספיקה לעוד מאמץ שנדרש להתגבר על סיבוכי הכבד. אנו עומדים כאן ומצדיעים לחבר יקר, לכוח עמידתו מעורר ההשראה... משא כבד של שנים תם".