בנם של לאה ולאון יהודה. נולד ביום כ״ה באדר א׳ תשי״ד (28.2.1954).
מרדכי (מוטי) גדל והתחנך בשכונת כפר סלמה, שכונה ג׳ ביפו, למשפחה חמה ואוהבת. נעוריו עברו עליו בתמימות ובחיי קהילה. אהב לשחק כדורגל ואהד את קבוצת ״מכבי יפו״.
בהגיעו לגיל שמונה-עשרה, התגייס לצה״ל ושירת כלוחם בחיל השריון. בהמשך שירותו השלים קורס מפקדי טנקים והתקדם לדרגת סמל. על חווייתו כלוחם שריון סיפר מוטי: ״מי שלא היה בשריון לא מסוגל להבין את החוויה המטורפת של להיות בתוך המפלצת הזאת, הקרויה טנק, עם ריח המתכת והגריז והאדרנלין המטורף שרץ בתוך הגוף. אין שום לונה פארק שדומה לזה״.
בשנת 1972 הכיר את דפנה בחוף הים, לימים השניים טיפחו זוגיות חזקה ויציבה.
בשנת 1973 במהלך שירותו הצבאי של מוטי, פרצה מלחמת יום הכיפורים, בה לחם עם יחידתו בחזית המצרית. ביום הרביעי ללחימה (9.10.1973), נפצע באורח קשה לאחר שהטנק שלו ספג פגיעה ישירה מטיל מסוג ״סאגר״. הוא הצליח לחלץ את עצמו ואת חברו מהכלי הבוער כשהוא סובל מכוויות קשות בכל חלקי גופו.
מוטי פונה לבית חולים שדה ברפידים, שם נתקלה בו חובשת צעירה שהתקשתה להאמין שיישאר בחיים. הוא אמר לה בקול חלש אך נחוש: "אני לא מתכוון למות, אנחנו עוד ניפגש". משפט זה הפך לסמל דרכו.
תהליך השיקום ארך שנים רבות וכלל התמודדות יומיומית עם כאבים, ניתוחים וצלקות פיזיות ונפשיות. בת זוגו דפנה נשארה לצידו ותמכה בו לאורך מסע ההחלמה, נוכחותה הייתה עוגן עבור מוטי.
ביום 10 ביולי 1974, מוטי ודפנה נישאו. בשנים הבאות נולדו להם שלושה בנים: אריק, אבי ועידן. הוא היווה מודל לחיקוי עבור ילדיו, הנחיל בהם ערכים של ציונות, אהבת הארץ, סולידריות, עזרה לזולת, ראיית האחר, נחישות והתמודדות עם קשיים. ערכים אלה אפיינו את מוטי בכל תחום בחייו.
בסוף חודש מאי 1979 התקיים באל עריש טקס לציון הסכמי השלום בין ישראל למצרים, והעברת סיני לריבונות מצרית. הטקס התקיים בנוכחותכם של מדינאים, אנשי צבא בכירים ופצועי מלחמת יום הכיפורים משני הצדדים. מוטי הוזמן כאחד מפצועי הצד הישראלי ובמעמד הטקס ניגש אליו אחד הפצועים מהצד המצרי וסיפר ״יריתי עליך את הטיל, ואחרי כמה רגעים הטנק עלה בלהבות וראיתי אותך קופץ מהצריח. הכול בער ואתה יצאת מתוך האש ואני ראיתי לך את העיניים. באותו רגע נשבעתי לאללה, שלא חשוב איפה אראה אותך על פני האדמה, אני אזכור אותך לכל החיים״. מוטי השיב ״אני לא כועס עליך. אתה עשית את העבודה שלך ואני עשיתי את העבודה שלי. אני מבטיח לך שלעולם לא נצטרך להילחם עוד זה בזה״.
חוויות חייו כללו גם משלחות של נכי צה״ל ללונדון, שם אירחו אותו בני הזוג ג׳אן ואליס אליאס. אליס מספר על הקשר עם מוטי: ״לא יכולנו לתקשר כי מוטי דיבר רק מילים ספורות באנגלית, אז פתחנו משחק שש-בש ושיחקנו כל הלילה. הלילה הזה שינה את חיינו. נוצר שם קליק מיידי בינינו, משהו שאי אפשר להסבירו במילים... למוחרת צלצלתי למשרד והודעתי שלא אגיע במשך שלושת השבועות הבאים. ביטלתי את כל הפגישות והחלטתי להקדיש את הזמן למוטי ולחבריו״. ג׳אן סיפרה: ״מוטי היה מדהים והתעקש לעשות הכול לבד, למרות המגבלה בידיים. הוא חתך סלט ופתח בקבוקי יין. היה מדהים לראות אותו מתמודד ולא מוותר... השינוי שחל בו היה מדהים. הבחור שלא רצה לצאת לעיר בהתחלה, הפך בסוף המסע לרוח החיה ולמנהיג הקבוצה״.
בחייו הבוגרים מוטי בנה לעצמו קריירה מצליחה כאיש עסקים בניהול סופרמרקטים, מפעל דפוס וחנות ציוד משרדי. במקביל, הקדיש מזמנו להתנדבות ותרומה לקהילה. התנדב בעמותת אלו״ט (האגודה הלאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם), ברשות לשיקום האסיר ובסיירת של עמותת עלם. הוא ראה ערך רב בחיזוק אוכלוסיות חלשות ואף שילב אותם כעובדים בעסקיו.
בגיל ארבעים וחמש מוטי לקה בליבו, דבר שהגביל את תפקודו ומאז החל בעבודה שכירה כקניין ומנהל פרויקטים ברשת בתי הספר ״עמל״ עד פרישתו לגמלאות. הוא היה עובד חרוץ, מתמיד, יצירתי ונחוש.
את זמנו הפנוי בילה עם משפחתו בבית הלוחם בתל אביב, שם צברו חוויות וזיכרונות רבים.
בשנת 1993, במלאת עשרים שנה למלחמת יום הכיפורים, התפרסמה כתבה בעיתון ״ידיעות אחרונות״, שבה הובאו סיפוריהם של שלושה חיילים שנפצעו קשה מאוד במלחמה. כותרת הכתבה הייתה: ״בשבילם המלחמה לא נגמרה״. אחד מהשלושה שרואיינו היה מוטי. בכתבה נשאל האם יש חלומות שעדיין לא הגשים והוא השיב שנותרו לו שני חלומות: האחד, לעשות מסלול ״רינגו״, מסלול אימונים שנערך במסגרת קורס שריון. השני, היה לפגוש את החובשת מבית חולים שדה ברפידים, שהורידה מעליו את הדסקית, מתוך הנחה שהוא לא ישרוד את הפציעה הקשה.
כשבועיים לאחר פרסום הכתבה צלצל הטלפון בבית משפחת אשכנזי. האישה מעברו השני של הקו הציגה את עצמה בשם חמוטל ואמרה ״אני בטוחה במאת האחוזים שאני החובשת שאתה מחפש״. כמה ימים לאחר מכן התרחשה פגישה מרגשת ביניהם בביתה של חמוטל.
כחודש לאחר מכן, הוזמן מוטי לתרגיל ״יום כשירות השריון״, בנוכחות ראש הממשלה דאז יצחק רבין, שר הביטחון אהוד ברק וכל צמרת הפיקוד. לפתע הגיעה קצינת הנפגעים ואמרה למוטי שראש הממשלה קורא לו. ״ממתי אתה צריך לפנות לעיתונאים כדי לבקש משהו?״ שאל אותו יצחק רבין. ״ומה עבר לך בראש כשביקשת לעשות מסלול טנקים באש חיה? השתגעת?״ ״אדוני ראש הממשלה״, השיב מוטי, ״גם אם אפצע, הרי אני לא יכול לקבל יותר אחוזי נכות ממה שכבר יש לי, ואם איהרג – מה טוב, ירד לך כאב ראש ממצבת כוח האדם״.
כעבור שבוע, התקבל מוטי בבסיס שיזפון על ידי מפקד קורס קציני השריון. הוא לבש סרבל, למד את מסלול ה״רינגו״ ועלה ברגליים רועדות לצריח המט״ק (מפקד טנק), חבש את הקסדה והתחיל לחלק הוראות לקראת יציאה ליום קרב. ״אין מגבלת תחמושת״, אמר מוטי לצוות, ובמשך כשעה ניהל קרב באש חיה. הוא סיפר שזה אחד הדברים הכי מרגשים שחווה בחייו.
סיפורו של מוטי הוא עדות לנחישות, לכוח רצון ולאמונה עמוקה בחיים, כאדם שקם מן האש, השתקם ובחר בחיים. על חייו נכתב הספר ״סיפורו של מרדכי (מוטי) אשכנזי - סיפור פציעה במלחמת יום כיפור: שיקום והתמודדות״ על ידי יעקב שטר בהתבססות על עדותו של מוטי.
כשילדיו בגרו ונישאו הוא זכה להכיר שבעה נכדים ונכדות. הנכדים סימלו עבורו את דור ההמשך וההישרדות של עם ישראל.
מרדכי (מוטי) אשכנזי נפטר ביום כ"ג בסיוון תשפ"ד (29.6.2024). בן שבעים בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ברמת השרון. הותיר אחריו אישה, שלושה בנים ואחיות.
על מצבתו חקקו אוהביו: ״לא ירא ולא פחד, סכנות רבות ראה ועוד איך. אלף פעם הוא ניצל, כשטולטל מגל אל גל... בביטול תמיד צחק הוא וחייך. בסופה מול אסון, הוא תמיד היה חוזר על הפזמון...״ (מתוך "קפיטן קפיטן", תרגם מרוסית עמנואל כץ).