מרדכי טוביה (מרצ'ל טויבי), בן הזקונים של רחל ואהרון. נולד ביום י"ז בטבת תרצ"א (6.1.1931) בעיר יאסי שבצפון רומניה. אח לסמי (שמואל), משה, קלרה, הנרייטה ואנוצה.

מרדכי גדל והתחנך בפרבר של יאסי. מגיל צעיר החל להשתלב בעבודה בבית החרושת למברשות של אביו, והתחשל בגופו וברוחו.

ב-1939, כשהיה בן כשמונה שנים, אחיו סמי, ששירת בצבא הרומני, נפטר מדלקת ריאות.

כשהיה בן פחות מתשע, פרצה מלחמת העולם השנייה. ביוני 1941 ערכו הרומנים פוגרום אכזרי ביהודי יאסי בו נספו רבבות יהודים. מרדכי ומשפחתו ניצלו הודות למקום מגוריהם בשולי העיר. עם זאת, תחושות האימה ניכרו היטב וליוו את שנות התבגרותו. אחד הזיכרונות שנצרבו בו מתקופת המלחמה נקשר במצוקת מים, בעטיין של הפגזות הרוסים מעבר לנהר שפגעו באספקת המים השוטפת לבתים. באחד מימי אוקטובר 1944, והוא אז כבן שלוש-עשרה, צעד עם שני דליים לתחנת כיבוי האש – המקום היחיד באזור שבו נותרו מים זורמים, מילא את הדליים והחל לעשות את דרכו חזרה הביתה. פגז רוסי שנחת בסמוך אליו יצר מכתש, ומרדכי מעד ונפל לבור והתעלף. משבושש לחזור היו הוריו בטוחים שנהרג, אך כעבור כמה שעות התעורר ושב הביתה – בלי הדליים.

ב-1945 תמה מלחמת העולם. סמוך לכך, מרדכי הצטרף לתנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית "דרור הבונים" שדגלה בהגשמה חלוצית בארץ ישראל. בסוף שנת 1946, עוד בטרם מלאו לו שש-עשרה, יצא עם חברי הגרעין להכשרה בטרנסילבניה, שם שהו כחצי שנה והתכוננו לקראת עלייתם לארץ. בהמשך הם חצו ברגל את הגבול הבולגרי. ב-27 בדצמבר 1947 עלו הוא וחבריו בנמל בורגס שבבולגריה על סיפונן של שתי האוניות "פָּאן קרֶסֶנט" – שזכתה לשם העברי "עצמאות", ו"פָּאן יוֹרק" – שכונתה "קיבוץ גלויות" (לאחר הקמת המדינה שונה שמה ל"קוממיות"). הבריטים, שידעו על ההפלגה, עצרו את שתי הספינות בדרכן לים התיכון. לנוכח המספר הרב של המעפילים והחשש לגורלם, סוכם על גירושם לקפריסין.

את החורף של שנת 1948 עבר מרדכי במחנה המעצר בקפריסין. במארס 1948, עוד לפני הכרזת המדינה, שוחרר במסגרת ההסכם לשחרר בלתי לוחמים ונערים בני פחות משמונה-עשרה, והגיע עם חברי הגרעין לחיפה. משם הם נשלחו לקיבוץ איילת השחר שבעמק החולה, ומייד גויסו להגנתו. מרדכי שימש עוזר ללוחם שירה במקלע הגרמני "מגל"ד" (MG34), וסחב בעבורו את השרשראות. ביולי 1948 כחלק ממבצע "ברוש" התקיף הצבא הסורי את הקיבוץ. העמדה שממנה לחם מוקמה בבית הקברות שבאיילת השחר, ולימים, סיפר כי בלילות שבהם המתינו להתקפה "תפס תנומה" על הקברים. בזכות לחימתם העיקשת של המגינים הוסר האיום הסורי לבתר את הגליל העליון.

בראשית 1949 התגייס לצה"ל והוצב בחיל הים. בעקבות הגיוס עוברת שמו ממרצ'ל טויבי למרדכי טוביה. בהמשך נמנה עם משתתפי הקורס השני של סמָלי הסיפון – קורס ימאות מתקדם שהתקיים ב-1950, ושירת תקופה ארוכה בשייטת הפריגטות, בתחילה בפריגטה "אח"י (אוניית חיל הים) משגב ק-30".

בחודשים מארס–יוני 1951 נטל חלק במבצע "קולומבוס" שבמסגרתו הפליגה השייטת לארצות הברית לרגל פתיחת "מלווה העצמאות" – הבּוֹנְדְּס (מכירת איגרות חוב של מדינת ישראל ליהודים בתפוצות) וביקרה בנמלי החוף המזרחי – ניו יורק, בוסטון, פילדלפיה, בלטימור וושינגטון. בשיאו של הביקור בניו יורק, זכה להוביל את מצעד המשלחת בברודווי – תהלוכה שליוותה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון שנסע לצידם במכונית פתוחה.

הוא היה לבדו בארץ - בשנה הראשונה לשירותו גר באונייה. בשנת 1951 הגיע לארץ אחיו משה ושניהם שכרו יחד דירה בחיפה – דירת המגורים הראשונה של מרדכי מאז ילדותו ברומניה. (מאוחר יותר, ב-1960 עלו לארץ גם הוריו ואחיותיו).

בשלהי 1952 פגש את אורה, אף היא עולה חדשה מרומניה, וליבותיהם נקשרו. הם נישאו ב-12 במארס 1953 וקבעו את ביתם בחיפה. תחילה גרו בדירה שכורה, ולאחר מכן רכשו דירה ליד גשר הגיבורים. ב-1960 זכו לחבוק את בנם נפתלי. כעבור ארבע שנים, הצטרף בן הזקונים עמי. בשנים אלה עברו לגור בשדרות רוטשילד שבחיפה, ולאחר מכן עברו לרחוב איינשטיין.

בתקופת שירותו בשייטת הפריגטות עלה והתקדם בסולם הדרגות וזכה להערכה ולאהדה. אחד מתפקידיה של השייטת היה "להפגין נוכחות" ומשכך ביקרה במרבית נמלי הים התיכון, והרחיקה עד דרום אפריקה ומוזמביק. בין היתר, באוגוסט 1953 השתתף במבצע להצלת ניצולי רעש האדמה העז שפקד את יוון, נחשף לממדי ההרס העצומים בכפרי האי קפלוניה והגיש סיוע למקומיים בשיתוף פעולה עם הימאים הבריטים. ב-1956, במבצע "קדש" (מלחמת סיני) השתתף בהשתלטות על המשחתת המצרית "אבראהים אל-אוול" שנשלחה להפגיז יעדים בחיפה, המשחתת עברה לרשות חיל הים ושמה הוסב ל"אח"י חיפה (ק-38)". בהמשך, היה לרס"ר הראשון שלה.

בתקופה זו ננקטה באוניות חיל הים משמעת מים קפדנית, מפאת מספרם הנמוך של מכלי המים שהספינות צוידו בהן. עקב כך, לקה מרדכי בדלקת כליות. בשנת 1961 החמיר מצבו, והוא סבל מדלקת חריפה ומאבנים בכליות. הרופאים נאלצו לכרות את כלייתו השמאלית, והוא הוכר כנכה צה"ל. בהמשך לכך הוא גם סבל מבעיות לב.

כמי שהצבא היה ביתו השני התעקש להמשיך לשרת, ושובץ בתפקיד עורפי – תחילה כרס"ר בסיס ההדרכה בשכונת בת גלים בחיפה, ובהמשך כרס"ר יחידת קשר וגילוי (יק"ג; כיום: יש"י – יחידת השליטה הימית),. בתפקידו האחרון שירת בבסיס סטלה-מאריס שעל הכרמל כרס"ר בסיס מפקדת חיל הים.

בשנת 1970 העתיקה המשפחה את מגוריה לערד, שנודעה באווירה הנקי ובאקלימה היבש, עקב מחלת האסתמה של הבן נפתלי. מרדכי שהיה עדיין בצבא הקבע, המשיך לשרת בחיפה, התגורר אצל אחותו, ולערד הגיע בסופי השבוע.

בשנת 1971 השתחרר מצה"ל, בדרגת רב-סמל מתקדם. לאחר שחרורו עבד כמנהל המשק של חברת "מכתשים" – חברה בין-לאומית לייצור ושיווק חומרי הדברה לחקלאות. את חלומו, לגור בבית פרטי עם גינה, הגשים ב-1977, עת חנכו את הבית שבנו בערד.

לאורך השנים התמודד עם מצב בריאותו המורכב, וב-1988 נאלץ לפרוש מעבודתו. למרות שאהב את ביתו וגינתו, בני הזוג החליטו לעזוב את ערד ועברו לפתח תקווה כדי לשפר את הנגישות לשירותים רפואיים. למרות התמודדות זו, בני הזוג הרבו בנסיעות ובטיולים משפחתיים ו"חרשו" את אירופה – מלבד רומניה, שבאדמתה לא הסכים מרדכי לשוב ולדרוך. גם כשבניו ביקשו ממנו לצאת ל"מסע שורשים" הוא סירב, רק לקראת סוף ימיו הסכים לחזור "לשם" כדי לחפש את קברו של אחיו.

מרדכי חי חיים עשירים, מלאי עשייה ותרומה לביטחון ישראל. איש ספר, שוחר תרבות וידע שהעריץ השכלה פורמלית ועודד את ילדיו ללמוד ולהתפתח. ספרייתו העשירה כללה ספרי היסטוריה צבאית, אנציקלופדיות, וגם ספרות קלאסית. אהב להאזין למוזיקה, ועל הפטפון שלו התנגנו תכופות תקליטים של פרנק סינטרה ודין מרטין כמו גם שירי להקות צבאיות. בנו סיפר על אחד התקליטים שאהב במיוחד, של פופ צרפתי: "הוא ידע לשיר את כל המילים בעל פה בלי לדעת מילה בצרפתית..."

זכה ליהנות מחמישה נכדים, שהרבה לשחק ולבלות איתם.

בשנותיו האחרונות החמיר מצבו הרפואי, האשפוזים תכפו והתארכו וייסוריו היו גדולים, עד שנפרד מהעולם.

מרדכי (מרצ'ל) טוביה נפטר ביום ט"ז בחשוון תשס"ג (22.10.2002) והוא בן שבעים ואחת. הובא למנוחות בבית העלמין "סגולה" שבפתח תקווה. הניח אחריו אישה, שני בנים ונכדים.

מפקדים בכירים בחיל הים, שעימם עמד בקשרים לאורך שנות שירותו הארוכות, חלקו לו כבוד וליוו אותו בדרכו האחרונה.

מרדכי מונצח בהיכל הזיכרון הממלכתי שבהר הרצל, ירושלים.