בנם של פרחיה ושלום. נולד ביום ו' באלול תרצ"ח (2.9.1938) בעיר קזבלנקה שבמרוקו. ילד רביעי במשפחה, אח קטן לעמרם, אסתר וג'יזל, אח גדול למשה, מאיר, יוסי ואיילה.

מרדכי (מוטי) גדל והתחנך בקזבלנקה. אביו היה רואה החשבון הבכיר בעיר ורבים מהתושבים היו לקוחותיו, כך שהמשפחה הייתה עשירה מאוד ובעלת מעמד גבוה. מוטי גדל כמו נסיך, תיארה בתו, בבית גדול עם בריכה ומשרתים.

כשהיה בן כתשע החליטו הוריו לעלות למדינת ישראל הצעירה עם ילדיהם. המשפחה החמה והמלוכדת עברה טרגדיה כאשר הבן הבכור, עמרם, נפטר ממחלה באוניה, בדרכם לארץ, והם נאלצו להתאושש מהאסון תוך הסתגלות לארץ חדשה ולחיים שונים לחלוטין.

עם ההגעה לארץ, התיישבה המשפחה במזכרת בתיה ושמה עוברת מ-סבג ל-שגב.

מוטי למד בבית ספר במזכרת בתיה והמשיך ללימודים בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב, לאחר שהמשפחה עברה לגור בגבעתיים. ילד יפה, חכם, רגיש, רב כישרונות ותחביבים, מסודר ומאורגן, שהיה בבת עינם של הוריו ואהוב על כל סובביו.

ב-1956 התגייס לצה"ל לשירות בחיל המודיעין, לו נמצא מתאים בשל כישרונותיו הרבים. כעבור שנה, שבמהלכה מגייסים מהמוסד למודיעין עקבו אחר פועלו וזיהו בו תכונות הדרושות לשירות בארגון, הועבר לשירות במוסד. השירות היה כל כך חשאי, שמוטי בעצמו לא ידע איזה ארגון מפעיל אותו, וחשב שהמקום בו הוא משרת שייך לחיל המודיעין. רק כעבור שנתיים סיפר לו אחד מחבריו לשירות את האמת.

לאחר השחרור, המשיך לקריירה במוסד ויצא לשליחויות מטעם הארגון ברחבי העולם. מאחת השליחויות באירופה חזר בספינה עם רכב חדש שקנה, והפך לתושב הראשון בגבעתיים שהיה בעל רכב ביבוא אישי.

באותה הפלגה, נכחה גם קבוצת עולים מצרפת, בהם אישה יפהפייה בשם מישלין שתפסה את תשומת ליבו של מוטי. בצירוף מקרים מפתיע, גילה זמן מה לאחר מכן שהיא לומדת עברית באולפן הסמוך לביתו. הוא החל לחזר אחריה, קנה לה מתנות ועזר לה ללמוד את השפה, והשניים התאהבו.

ב-1971 התחתנו והקימו בית משותף. בנם הבכור, עמיר, נולד ב-1972. זמן קצר לאחר מכן, יצאו שלושתם לשליחות ראשונה כמשפחה בחו"ל. ב-1973 נולדה הבת קרן.

המשפחה נהנתה מאוד מהשהות בחו"ל, שנמשכה כארבע שנים. לאחריה, חזרו לארץ והתמקמו ברמת השרון.

לאורך השנים, יצאה המשפחה לשליחויות נוספות, בעיקר באירופה. בכל פעם, בין שליחות לשליחות, חזרו למספר שנים בביתם ברמת השרון.

מוטי הרבה בנסיעות במסגרת תפקידו, הן כשהיו בארץ והן כשהיו בחו"ל, ורוב הזמן משפחתו לא ידעה היכן הוא נמצא.

למרות היעדרויותיו התכופות והגעגועים הרבים שהתעוררו בעקבותיהן, השתדל להיות אבא נוכח, ששמר על קשר קרוב ואוהב עם ילדיו, פינק אותם ועזר להם בכול. ילדיו מספרים שנתן להם תחושה שהם הכי מושלמים בעולם והשרה עליהם תחושת ביטחון. הוא היה כמו שמש גדולה שמגנה על המשפחה, ונתפס בעיניהם ככל יכול. כיוון שגדלו במדינות זרות, נהג ללמד אותם עברית, ידע לענות להם על כל שאלה ודאג שלא יחסר להם דבר. את הכול עשה בחינניות, ברוגע ובאופן מושלם, בקסם האישי שאפיין אותו ושמשך את תשומת לב הסביבה בכל מקום שבו היה.

במוסד כינו אותו "אפולו", בשל גופו הגדול, החזק והשרירי ובשל מראהו החיצוני המרשים. הוא נחשב למוכשר מאוד בעבודתו, שלט בשפות רבות ואהב לצאת לשליחויות בשירות המדינה, בין היתר גם למדינות עוינות.

באחת השליחויות, ככל הנראה בעקבות עירוי דם מזוהם שקיבל, חלה מוטי במחלת הכבד הפטיטיס C, אך חי עם המחלה במשך שנים ללא קשיים מיוחדים.

כשהילדים, עמיר וקרן, היו בצבא, יצא עם מישלין לשליחות נוספת באירופה. הבדידות הקשתה מאוד על מישלין, שחזרה לארץ באמצע השליחות.

כשהסתיימה המשימה ומוטי חזר לארץ, החמירה גם המחלה, שהפכה עם השנים לשחמת הכבד. הוא הפסיק לנסוע לשליחויות ואת הזמן שנותר עד לגיל הפרישה הקדיש להדרכת מתגייסים חדשים בשב"כ וללימוד קורסים שונים במוסד כמו צליפה, קרב מגע ועוד.

אחרי שיצא לפנסיה, חלה הדרדרות נוספת במחלה, שהתפתחה לסרטן בכבד. למרות מצבו הבריאותי, הוא תמיד נראה ונשמע בריא, נהנה מחייו, מהשהות בגינה ובבית, ממשחקי פטאנק (משחק כדור ממשפחת משחקי הכדורת) וממפגשים עם חברים ועם המשפחה שהתרחבה בינתיים, וכללה כבר חמישה נכדים.

בניסיון להתגבר על המחלה, ניסה טיפול חדשני לסרטן בבית החולים "תל השומר", אך הטיפול נכשל.

מרדכי (מוטי) שגב נפטר ביום כ"ו בתמוז תשע"ג (4.7.2013). בן שבעים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ברמת השרון. הותיר אחריו אישה, בן ובת, נכדים ונכדות, אחים ואחיות.

"אין מישהו שהכיר את מוטי שהוא לא חסר לו", כתבה המשפחה. "הנוכחות והרוח שלו חסרה לכל הסובבים אותו והאובדן מורגש".

בנו, עמיר, כתב: "לאבא שלי היקר, הגיבור שלי!!! אתה חסר והזמן לצערי לא מרפא את הכאב ואת החלל החסר שנוצר. אין יום שעובר שאני לא חושב עליך. תשמור עלינו מלמעלה".

אחיו, יוסי, כתב: "כל יום שעובר הגעגוע גובר. לא פעם אני מבקש להתקשר אליך ואז המציאות טופחת על פני. נושך את שפתיי, עוצם את עיניי ומבקש: שמור עלינו, שמור על בני משפחתך היקרים ונוח בשלום על משכב. אהבתי, אוהב ואוהב".

נכדתו, מיה, כתבה: "סבוש שלי, אני מתגעגעת המון המון. אני אוהבת אותך, אתה חסר לכולנו. נוח על משכבך בשלום".