בנם של ז'אנה ואהרן. נולד בשנת תש"ה (1945) בעיירה פלוישט ברומניה. אח צעיר של שלמה.

מריאן גדל והתחנך בפלוישט, למד בבית ספר יסודי בעיירה והמשיך ללימודי חטיבה.

בשנת 1958, בהיותו בן שלוש-עשרה, עלה ארצה עם משפחתו. תחילה גרו בחיפה, בהמשך עברו לנצרת עילית (כיום – נוף הגליל) ולבסוף השתקעו בנשר, שם השתלב בלימודי תיכון ורכש לעצמו חברים בקרב ילדי היישוב בזכות מזגו הנוח והאופטימיות ששידר.

בהגיעו לגיל גיוס לצה"ל שובץ לשירות בחיל התותחנים, עבר הכשרות שונות ושירת במסירות שירות חובה מלא. אחרי שירותו הסדיר המשיך בשירות קבע ומילא שורת תפקידים בתחום הלוגיסטיקה במקצועיות ובהצלחה מרובה.

במהלך שירותו נטל חלק במלחמת ששת הימים ביוני 1967 ובמלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973.

לצד בניית קריירה צבאית, הקים זוגיות עם גבי, אותה הכיר כשביקרה את דודתה, שכנת המשפחה, בנשר. האהבה בין השניים פרחה ובשנת 1967, שנה לאחר שהכירו, נישאו. במרוצת השנים נולדו להם שלושה ילדים – דבורה, אלי וסיגי. המשפחה גרה במקומות שונים בארץ בהתאם לתפקידיו הצבאיים של האב. תחילה גרו בנשר, בהמשך הקימו ביתם בצפת, משם עברו לרחובות, למגדל העמק ולבסוף השתקעו בנצרת עילית.

מריאן היה בן מסור להוריו, בעל ואב למופת לרעייתו ולילדיו. נוכח וגאה, הקפיד להיות מעורב בחיי המשפחה, נהנה מאוד מזמן בילוי יחד, שומר תמיד על חיוך ומקרין חוזק ועוצמה.

ראה בשירותו הצבאי שליחות והיה גאה להיות חלק מצבא המדינה ולפעול למען ההגנה על המולדת. "התחביב של מריאן היה הצבא" סיפרו אוהביו, "הצבא נחשב מבחינתו גג העולם. הוא אהב לדבר על שירותו הצבאי ועל החוויות שצבר במהלכו... היה מעריץ שרוף".

במהלך פעילותו במלחמת יום הכיפורים חווה מראות קשים ושב ממנה הלום קרב. בריאותו הידרדרה, ובשנת 1979 פרש מצה"ל.

לאורך השנים נשא בתוכו פנימה את צלקות המלחמה תוך שהוא שומר על גישה אופטימית וחיוך. מצבו הרפואי הידרדר בהדרגה עד שנזקק להשתלת כליה. אחרי שעבר בהצלחה השתלה בדרום אפריקה פעל במרץ לסגל לעצמו שגרת חיים חדשה מלאת שמחת חיים והנאה.

מריאן הקפיד שלא לתת לפציעותיו הפיזיות והנפשיות לעמוד בינו ובין יקיריו, הקרין אור ושמחה והיווה עבור משפחתו סלע איתן ומקור לאהבה ולתמיכה. "הוא סבל ממחלות רבות ועם כל זאת הסתובב בבית עם חמצן ושר, תמיד שידר אופטימיות וחוזקה. הוא התמודד עם הקושי שלו בגבורה" סיפרה גבי.

בשעות הפנאי נהנה מריאן מבילוי בחיק משפחתו, מפגישות עם חבריו ומטיולים. בני הזוג נהגו לטוס לרומניה מדי שנה, לשהות במקומות בהם גדלו, להתרפק על זיכרונות הילדות. טיוליו היו מוקפדים ומתוכננים היטב, מסודר ויסודי היה ודאג לכל הפרטים, קטנים כגדולים.

לימים זכה להיות סב גאה לתשעת נכדיו. הוקיר את השהות במחיצתם, נהנה מאוד מזמן האיכות יחד, נהג להעביר אותם תרגילים צבאיים כמחווה לאהבתו לצה"ל ושיתף אותם בחוויותיו מהשירות. "הנכדים היו עבורו הריבית של החיים" תיארה גבי את אהבתו העזה כלפיהם, "הם היו הכול בשבילו".

נכדו נועם כתב חיבור לבית הספר על סבו תחת הכותרת "מיהו גיבור?" ואלו מילותיו: "סבא שלי הוא הגיבור שלי, כיוון שהוא דבק במטרה שלו, שלנו - הנכדים יהיה הכי טוב בעולם. התגבר על הקשיים העצומים שלו כדי להשיג את מטרתו... למרות המגבלות שעומדות בדרכו, אם נצטרך משהו יעשה בשבילנו הכול בלי לחשוב פעמיים. כמו שהוא אומר 'גם אם חס וחלילה אהיה עיוור ואצטרך לזחול בשביל לעזור לכם - אעשה את זה'.

סבא שלי הוא המודל שלי לחיקוי, שעושה כל מה שביכולתו בכדי לעזור לאנשים שמכיר וגם לאלה שהוא לא מכיר. תמיד יחשוב על אחרים ורק אחר כך על עצמו, אין בו טיפת אנוכיות.

סבא שלי לוחם במלחמה, את שלב המלחמות של הצבא כבר עבר אבל עכשיו הוא נלחם ומתגבר על המחלות שלו. הוא נאבק וכל המאבקים האלה הם בשבילי (ובשביל כל הנכדים, הילדים שלו וכו')... אף פעם לא שומר טינה, כמו שאמרו החכמים. אין לו אויבים רק חברים ואם ימצא אחד שהוא 'אויב' שלו יעשה הכול כדי שהם יהיו חברים. תמיד אבל תמיד נחמד ועוזר לכולם... מאמין ואף פעם לא יפסיק להאמין שהוא גורם ויגרום לנו ילדות וחיים מאושרים.

סבא שלי אמיץ לא מתוך כוונה לסכן את עצמו, אלא מתוך כוונה מנוגדת, לשמור על עצמו ועל חייו כדי שלא נאבד אותו.

אין גיבור כמו סבא שלי בעולם".

מריאן גולדשטיין נפטר ביום ט"ו בתמוז תשע"ד (13.7.2014). בן שישים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בנצרת עילית. הותיר אחריו אישה, שתי בנות ובן, תשעה נכדים ואח.

כתבה סיגי בתו: "אבא, אבא שלי כמה אנחנו מתגעגעים אליך. המשך לתת לנו כוחות ושמור עלינו מלמעלה. אתה כל כך חסר לי. אוהבת אותך אבא שלי"; נכדו כתב: "סבא שלי, הגעגוע לא נגמר, לא נשכח לעולם".

גבי הגשימה את צוואתו ונסעה עם כמה מבני המשפחה לטיול שורשים ברומניה, לביקור במקומות בהם גדל ושאותם כה אהב.