בנם של מזל ומרדכי. נולד ביום כ"ח בתמוז תשכ"ג (20.7.1963) בבת ים. אח בכור של זהר.

הוריו של משה מספרים שבנם הבכור היה ילד פלא כריזמטי. שקט ולא מתבלט, ועם זאת – חד וערני לסביבה, רגיש לכל המתרחש בקרבתו, מודע היטב לטיב מערכות היחסים ולאופיין של הנפשות הפועלות.

במלאות לו חמש וחצי שנים נולד אחיו זוהר. משה נטל על עצמו את תפקיד הבכור במלואו, הפגין אחריות רבה וברבות הימים היה לעמוד השדרה של המשפחה.

עד כיתה ח' למד והתחנך בבית הספר היסודי "ירושלים" בבת ים, והמשיך בקריית החינוך "אורט יד סינגלובסקי" בתל אביב. משה לא היה מהמשקיענים בלימודים ובשיעורי הבית, אבל השתתף בשיעורים באופן פעיל ובמבחנים הגיע להישגים נאים וקיבל ציונים מעולים. בין חבריו היה אהוב ומוערך מאוד. צעירים ומבוגרים כיבדו אותו. הוא הקסים את המורים, והמורה לפיזיקה אף נהגה לומר להוריו שהיא "נמסה כשהיא רואה אותו."

בשעות הפנאי שיחק משה טניס וכדורסל וקרא בשקיקה.

משה התגייס לצה"ל לקורס טיס בנובמבר 1981, עקב פציעה בכף הרגל הוא הפסיק את הקורס וסירב לחזור להתחילו מחדש במחזור קורס הטיס הבא; שלוש שנים שירת בחיל האוויר כטכנאי ביא"א (יחידת אחזקה אווירית), יחידה טכנית בבסיס חצור, ועוד שנה בקבע.

בשנת 1986 החל את לימודיו באוניברסיטת "בן גוריון", במסלול הנדסת חומרים כשסיים את לימודיו לתואר הראשון, המשיך לתואר שני בהנדסה תעשייה וניהול וסיים אף אותו באוניברסיטת בן גוריון.

בדצמבר 1988 הכיר את מירב, וזכה מפיה לשם החיבה מושיק. השניים נישאו בדצמבר 1992, וכעבור שנתיים בנו בית ועברו לגור בראשון לציון. לדברי מירב, כל מאווייו של מושיק היו להקים משפחה מתוך תחושות ביטחון ויציבות. כיוון שאהב את תחום היזמות, תכנן והקדיש זמן ותשומת לב רבים לבניית ביתם הן בשלבי התכנות והן בשלבי הבניה והפיקוח. בהמשך סייע גם להוריו בתכנון ביתם החדש והוביל את תהליך השיפוצים התכנון והביצוע.

בלבו שכנה נשמה רגישה מאוד, בחור רגיש היה מופנם ועצור, לא נהג להביע את רגשותיו. מושיק היה מסור למשפחתו ושמר על פרטיותו. טיפוס שקט וביתי, צנוע ועניו, מאמין בדרכו, בוטח בכוחותיו הפנימיים וביכולתו להגשים את שאיפותיו.

בשנת 1998 התגייס מושיק למשטרת ישראל. הוא שירת כקצין באגף תמיכה לוגיסטית (את"ל) כשבוע לאחר גיוסו נולדה הבת הבכורה רון-אל.

ליאב נולד ב-1999, ואופיר ב-2002. בשנות הורותו הראשונות התגלה כאב חרד, בעיקר בנוגע לבריאות הילדים. מרגע שהקטנים גדלו מעט ועמדו על דעתם, חינך אותם בעיקר באמצעות דוגמה אישית, לדרך ארץ, לצניעות, לענווה ולפשטות. מושיק הדגים בהתנהגותו התחשבות בזולת, כבוד למבוגרים, יושרה, הוגנות והגינות.

החזון שלו הכתיב תכנון ארוך טווח, מבט קדימה. לכן, כשהילדים בגרו דחף אותם ללימודים, עודד אותם להצלחה ולקידום אישי. מושיק ביקש לחשוף אותם לעולם הגדול, לפקוח את עיניהם לתחום העסקים והלימודים ולהתוות להם דרך. בליבו רקם תכניות רבות לעתידם.

הן בפן האישי והן בפן המקצועי, היה מושיק איש של פרויקטים; תמיד כיוון גבוה, הגה תכניות, ניסח לעצמו מטרות ושאף לממשן ולצעוד קדימה.

עמיתיו למשטרה ראו בו קצין וג'נטלמן. מושיק שירת במגוון תפקידים בתחום הלוגיסטיקה. מתוקף אחד מתפקידיו המאתגרים בנה מערך הדרכה לבית הספר לשוטרים בבית שמש. מושיק יזם והוביל פרויקטים חדשניים של אנרגיה ירוקה וניצול משאבי אנרגיה דלק במשטרת ישראל. הוא אף שימש כדובר האגף לתמיכה לוגיסטית של המשטרה.

בעבודתו הפגין מקצועיות רבה, והתגלה כאדם שקול, מתוכנן, מחושב ובעל יחסי אנוש מצוינים. ניכרה גם יכולתו ליישם לרעיונות מן הכוח אל הפועל בתהליכים מובנים. הוא ראה בכל אחד את האדם שבו, על תכונותיו ועל מורכבותו, העריך צניעות והתחבר בקלות לאנשים צנועים בהשקפת עולמם. מושיק התברך ביכולת נתינה גדולה ואהב לעזור לזולת, תמיד תמך, דרבן קדימה וייעץ. דרך ארץ וכבוד האדם היו נר לרגליו בכל מעשיו.

ראש את"ל מפקדו סיפר שחבריו ועמיתיו לעבודה העידו כי היה "חבר נאמן וקשוב, אדם שתמיד אפשר לסמוך עליו. המסירות, המקצועיות והיסודיות היו לך לאבני דרך. את תרומתך למחלקה, לא ניתן לפרוט במילים. פרויקטים שהובלת והיית אמון על ביצועם, הוכתרו בהצלחה יתרה. ניהלת מיזמים חשובים ומשמעותיים לעתידה של מחלקת בינוי ונכסים והאגף לתמיכה לוגיסטית במשטרת ישראל."

במשך שלוש וחצי שנים נאבק משה-מושיק במחלה קשה.

המשיך מפקדו וסיפר על דיון שהתקיים כשלושה שבועות לפני פטירתו של משה: "קיימנו דיון עקרוני וחשוב בנושא שבו היית מעורב בשנים האחרונות. בשיחה מקדימה שקיימנו שאלתי אותך אם תרצה ליטול בו חלק. ואתה, בנחישות האופיינית לך, הבהרת ש'אין מצב שלא תגיע' וכך היה, חרף הקושי והמאמץ הנדרש. כזה היית וכך גם תיזכר, קצין וג'נטלמן, מקצוען וחבר, אך גם אדם נחוש שנלחם ואינו מוותר!"

מקץ שמונה-עשרה שנים בשירות משטרת ישראל, נכנע גופו למחלה.

רב-פקד משה גולדמן נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"א באב תשע"ו (15.8.2016). בן חמישים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר הורים, אח, אישה, בת ושני בנים.

בהלוויה ספדה לו מירב: "מושיק שלנו, מושיק של כולנו. התיישבתי לכתוב, היד רועדת כרחשי הלב. חשבתי במה להתחיל, חיפשתי את המילים הנכונות לדייק את תחושותיי. אם קיים יופי בעולם – הרי הוא משתקף בדמותך. בחור יפה מראה, טוהר מידות, עניו, שקט ונעים בהליכותיך. תמיד ידעת להביט על כולנו – משפחה, חברים, קרובים, בגובה עיניך הטובות. חוכמתך היא עטרת לראשנו. אם קיימת אהבת אב – הרי היא אהבתך הענקית לכל אחד מילדיך. אתה אוהב את רון-אל, ליאב ואופיר אהבה עזה וכל רצונך היה לאחוז בהם, להוביל אותם, ללוות אותם, מלא ציפייה וגאווה בזכות מי שגדלו להיות, בזכות אופיים הנפלא, פועלם, הישגיהם, בזכות דרך הארץ, אותה סללנו יחד. לימדת אותנו שהשמים אינם הגבול אלא היעד. נחישות והתמדה הם העיקר בדרך לנצח את הכל. לימדת והוכחת... בנחישות ובהתמדה יצאת למלחמה במחלה הארורה וניצחת בכל שלב. עד הרגע הזה. אנחנו עומדים כאן איתך, בשקט האופייני לך, המומים מלהבין, בטח להכיל כאב שורף כזה. גם אם אינך שומע אותנו, זה ליבך החזק שמקשיב, לבך שלא ויתר ויישאר איתנו לנצח. זה הרגע שבו אולי מילים – אין בהן די, אין בהן מזור לכאב, חשוב שתדע, שיש אותנו. אנחנו נשמור עליך בלכתך, כפי ששמרנו בהיותך. מסירותך כלפינו ואהבתך אלינו ישארו חרוטים על לוח ליבנו. היה שלום אהוב, היה שלום חבר."

נציג המשטרה, נשא דברים בהלוויה לזכרו: "משפחה יקרה, אנחנו אמנם כאן, אך מסרבים להאמין שכך. משה, ממש מעט אחרי יום הולדתך החמישים ושלוש, עוד קיוויתי שנחגוג ... זכיתי לעבוד איתך לאורך זמן! ממשקי העבודה הרבים והשיחות שערכנו הותירו בי רושם חזק. התרשמתי מתכונותיך כאדם צנוע, שקט, נעים הליכות ובעל חוש הומור ייחודי – כזה שכל אחד רוצה לצידו. ... משה, יהיה קשה מאוד בלעדיך. מודה לך על התקופה שזכינו לעבוד איתך ולשהות במחיצתך. תודה על הערכים, על ענווה ודרך ארץ שהשרית בעמיתיך לעבודה ובחבריך ליחידה. תודה לך על ימים נפלאים ושמחים. הנחישות, האומץ והגבורה שהפגנת במלחמתך ראויים להערצה. את שהותרת אחריך נשמר, נחזק ונעביר הלאה ככל שנוכל, אני מבטיח! לך מירב ולכם הילדים: רון-אל, ליאב ואופיר היקרים, דעו שזכיתם בבן זוג ובאבא נפלא. אתם יכולים להיות גאים בו! תשמרו על עצמכם, היו חזקים – אנחנו איתכם – לתמיד. משה היקר, נוח על משכבך בשלום."

"משה, התכנסנו כאן על מנת ללוותך בדרכך האחרונה, להצדיע, להיפרד ולחבק את משפחתך," ספד לו מפקדו "התחלת את שירותך במשטרת ישראל ב-1998 ועשית מאז מסלול מגוון ועשיר בתחומי האת"ל – בהדרכה, בתחבורה, בבינוי וביחת"ל (יחידה לתכנון לוגיסטי). באופן אישי הכרנו שנינו רק לפני מספר חודשים, אך הותרת עלי רושם עמוק של אדם חושב, מעמיק, מאתגר ומרשים. אין זה מפתיע שבכל ההערכות אשר בתיקך, חוזרים ומציינים המפקדים את הישגיך, את יכולותיך הגבוהות, את מקצועיותך, את חריצותך, את אופן חשיבתך ואת המשימתיות שלך. לצד כל אלה עוברים כחוט השני מאפייני אישיותך, התנהלותך הבין-אישית, נועם הליכותיך, רגישותך הרבה, ההתחשבות בצורכי האחר ויחסי האנוש שלך. ... במשך שלוש וחצי שנים לחמת במחלה הקשה, לא הרפית ולא ויתרת עד הדקה האחרונה. עתה תמו כאבך הגדול והייסורים הרבים. נוח בשלום על משכבך. אנו נמשיך לאחוז בערכים ובדרך שאפיינו אותך ואת עשייתך, תוך שנאמץ אל ליבנו את בני משפחתך – מירב, רון-אל, ליאב ואופיר. משטרת ישראל ואגף התמיכה הלוגיסטית מצדיעים ומרכינים ראש עם לכתך!"

במלאות שנה למותו שיתפה מירב במה שעבר עליה ועל ילדיה בהיעדר אבי המשפחה: "מושיק שלנו יקר, שנה אחת. שנה שלמה בלעדיך. שנה קצרה-ארוכה, שכמוה עולם ומלואו, דומם. בכל יום אני מתחילה מחדש. לראות את היום בעיניים, לשמוע, להרגיש, לחוות ולייחל שאפשר שמשהו מכל זה יעבור אליך. לפני שנה, כשהבדיקות העידו שהמחלה תכריע בקרב, וכשלא נותרו עוד טיפולים, אז, ברגעי הכרתך האחרונים, לחשתי לך את אהבתי ופיללתי שתרפה מהסבל, שתבחר במנוחה. אנא, סלח, כי לא היו בידי עוד דרכים לסייע. כשהגעגועים צובתים, והדמעות לוחצות בחוץ ומבפנים, אני מתנחמת בתקווה שלאחר שלחמת ושרדת לאורך זמן, מצאת איזה שקט, מנוח, שלווה. מאז שהלכת, עברו לטיפולי העניינים שהרבית וכה היטבת לעסוק בהם. ולכן מדי יום אני לומדת לארגן, ליזום, לברר, לחבר, להקים, לבחור, לבנות, לנתח, לשמר, לגשר, לצפות, לתכנן ולהתכונן, לחשוב שלבים קדימה, לנהל, ועוד המון שכאלה; מכלול מרשים של יוזמה ושל קידום שמעולם לא הרתיע אותך, שפעלת בו בגמישות, במיומנות, שקול, נחוש ומדויק. למדת במהלך ומתוך העשייה, ותמיד יצירתי להדהים. ואופטימי. עם מטען גדול של געגוע, אנחנו דוחפים בנחישות הלאה. הילדים שלנו, רון-אל, ליאב ואופיר, צועדים קדימה, מתלבטים בבחירותיהם המידיות והעתידיות. צומחים ומתבגרים, בריאים ויפים, נפלאים, כפי שרק בחלומותינו העזנו לקוות שיהיו. תכונותיך, איכויותיך ואפילו מראך ניכרים בהם בבירור. הם נהדרים, אני אוהבת אותם וגאה בהם, במעשיהם ובבחירותיהם. יודעת שגם אתה. דרכך מלווה אותנו מדי יום. ברגעי התלבטות אנו פונים להלך מחשבתך, להיגיון שלך, כאילו מתייעצים איתך, מתחקים אחר תבונתך וניסיונך. לא אחת, הדברים מתבהרים בדרך זו... ובתמונה שבמטבח מבטך תומך, וחיוכך מעודד. אני רוצה שתדע שאנחנו לא לבד. עטופים במשפחה מחבקת ובחברים אוהבים, איננו חסרים דבר. מלבד אותך. וחיוכיך היפים. מושיק, חבר, אתה כל כך חסר. אינך כאן, אך במחשבות ובלב נוכחותך איתנה. בכל מקום. ובכל זמן. אתה המלאך ששומר עלינו. ותוסיף להיות לנו מצפן, מורה ומדריך, מעטפת ביטחון ואהבה. נוח בשלום על משכבך."

בבית הכנסת "זכור לאברהם" בירושלים הותקן לוח שם עם נר תמיד לזכרו.