בנם של זימבול ויוסף. נולד בשנת ת"ש (1940) בכפר בצפון טורקיה. אח צעיר ליצחק. למשפחה נולדה עוד בת אחריו, אשר נפטרה בגיל צעיר.

כשהיה משה ילד צעיר, עברה המשפחה לעיר הנמל איזמיר. הם עלו לארץ בשנת 1950 ונקלטו בכפר ענא – מעברת אור יהודה, שהוקמה בשטח כפר ערבי שננטש בימי מלחמת העצמאות. הם גרו בצריפונים. במקום זה גדל והתבגר; למד עד כיתה ח', ולאחר מכן יצא לעבוד.

בשנת 1957, בהיותו בן שבע-עשרה וחצי, התגייס לצה"ל בגיוס מוקדם, לפי בקשתו, ושירת בחיל הכללי בתחום ההובלה בבסיס ליד לוד. עלה והתקדם בסולם הדרגות, ומונה במהלך השירות הסדיר למפקד באגף הרכב של המחנה.

את כרמלה, בחירת ליבו, פגש בנעוריו דרך חברה משותפת. ב-1958 השתתפו שניהם באימונים לקראת מצעד יום העצמאות העשירי למדינה, והמבטים שהחליפו ביניהם העידו כי ההתרגשות שעברה בהם – הדדית. באישורה של החברה המשותפת, הזמין אותה משה לצאת, ומאז לא נפרדו.

משה וכרמלה נישאו בשנת 1959, והקימו את ביתם באור יהודה. ב-1961 נולדו התאומים זיוה ויעקב (קובי). במרוצת השנים הצטרפו למשפחה סיגל ואפרים (אפי).

לאחר שחרורו משירות סדיר פתח חנות באור יהודה ועבד כרפד. בחלוף זמן לא רב החלו לפקוד אותו כאבי גב שהלכו והתגברו. לאחר סדרת בדיקות ארוכה, אובחנה בגבו פריצת דיסק, והוא נשלח לניתוח בבית החולים שבתל השומר. אט אט התאושש, ועבר למחלקת השיקום. באותה תקופה נשאה כרמלה ברחמה את ילדם השלישי; עת כרעה ללדת, התעקש משה לצעוד בכוחות עצמו את כל הדרך הלא-קצרה שמאגף השיקום לחדרי הלידה כדי לעמוד לצידה בזמן הלידה.

משהחלים, נענה להצעת גיסה של רעייתו להתגייס לשירות קבע בצה"ל. הוא חויל מחדש, ושירת בתפקיד רס"ר רכב בבקעת הירדן. למרות המרחק הגדול מהבית שבמרכז הארץ דאג לחזור לחיק משפחתו לעיתים קרובות, ולקח חלק פעיל בגידול ילדיו. "הוא נהג לשרוק לי כשהגיע לשביל הכניסה," סיפרה כרמלה, "וכך ידעתי שהגיע וכולנו רצנו לחבק אותו."

בחלוף הזמן, קיבל הצעה חדשה: לעבור לשרת בבית הספר לקצינים של צה"ל – בה"ד (בסיס הדרכה) 1 שבקרבת מצפה רמון. בני הזוג שקלו והתלבטו, ולבסוף החליטו להיענות לאתגר והעתיקו את מגורי המשפחה להר הנגב. משה נכנס לתפקידו החדש בבה"ד 1 כרס"ר רכב ועד מהרה יצא שמעו למרחוק. לנוכח יכולותיו המקצועיות והצלחתו המוכחת, מונה לקצין רכב בדרגת סמָל, ובהמשך התקדם לסגן מפקד פלוגה. במשך תקופה מסוימת, החליף את רס"ר המחנה, פיקד על הצוערים וליווה אותם עד סיום קורס הקצינים. "זה היה סיום מאוד מוצלח של תקופה מיוחדת," סיפרה כרמלה, "וכולנו התגאינו בו."

מלחמת יום הכיפורים, שפרצה באוקטובר 1973, מצאה את משה במצב בריאותי רופף. אף על פי כן הצטרף למפקדו שירד לסיני, ולקח חלק בלחימה. בגמר הקרבות, עת עשה דרכו צפונה, פגע טיל אר-פי-ג'י בקומנדקר שנסע בו, ומעוצמת ההדף נפל מהרכב. כאבי הגב שבו לפקוד אותו, אך משה התגבר והמשיך לשרת. "הוא היה אדם חזק וטוטאלי, אהב את הצבא והיה מחויב לתפקידו," סיפרו אוהביו, "שמו הלך לפניו כרס"ר בעל יכולות ארגון ופיקוד נדירות, ועם מסירות שאין שנייה לה."

במהלך שנות השבעים נענה משה להצעת קרוב משפחתו לעבור לשרת במחנה האימונים "צנובר" שברמת הגולן כמפקד מחנה. המשפחה ארזה את מיטלטליה ועברה לגור בתל אביב, ומשה התנסה באתגר החדש שכלל טיסות למחניים פעמיים בשבוע. אלא שהטיסות והנסיעות ערערו שוב את מצבו, והכאבים שבו לפקוד אותו והסבו לו סבל רב. בצבא התקשו לוותר עליו וניסו לשכנעו כי יעבור לשרת בקריה שבתל אביב, קרוב למשפחתו, אך משה ביקש לסיים את תפקידו ולהשתחרר מצבא הקבע. בשנת 1978 השתחרר מצה"ל, בדרגת רב-סמל ראשון.

לאחר שחרורו, וככל שאפשר מצבו, סייע לרעייתו במסעדה שעבדה בה. בשעות הפנאי הרבה לבלות עם שכנו, שהפך לחבר קרוב. כעבור זמן, משנולד שי, הנכד הבכור, התמסרו בני הזוג לטיפול בו והקדישו זמן רב למשפחה.

לקראת סוף שנות התשעים החליט משה להגשים את חלומו – לגור בבית עם גינה שיתכנן ויטפח בעצמו. משה וכרמלה רכשו בית במודיעין, בקרבת בנם אפי ומשפחתו, עבדו בצוותא בגינה, שתלו, עדרו, ניכשו והשקו, ובשעות אחר הצהריים נהנו לשבת בה ולעקוב אחר הצמיחה והפריחה.

למרות שכאבי הגב חזרו להציק ולהטריד, היו אלה שנים טובות ורגועות בעבור משה, עתירות פעילות פנאי; בני הזוג נמנו עם חבורה של כמה זוגות שנהגו להתכנס בערבי שבת ולשחק קלפים, להישאר ללון בבית המארח ולהכין ביחד ארוחת בוקר מלכותית. לא אחת נסעו כולם לאכול סטייק טוב במסעדת "אסא" שבאזור, ובמוצאי שבת נפגשו בקולנוע. משה וכרמלה אהבו מאוד לצפות בסרטים, ובילוי זה היה מועדף עליהם גם במהלך השבוע.

ספורט היה תחביב נוסף של משה והוא הקדיש זמן לצפייה במשדרי הספורט בטלוויזיה ולמעקב אחר המתרחש בליגות השונות. צפה באדיקות במשחקי "בית"ר ירושלים" בכדורגל – הקבוצה שאהד, והנחיל אהבה זו גם לדורות הבאים, לארבעה-עשר נכדים שזכה לחבוק.

עם השנים הידרדר מצבו הרפואי, לבעיות הקיימות נוספו מחלות רקע והוא לקה גם בסרטן. התמודד בגבורה עם הטיפולים, ובין לבין המשיך בשגרת יומו ובתחביביו והקדיש זמן למפגשים משפחתיים ולבילוי עם הנכדים.

בשנת 2001, לאחר תקופת רגיעה, שב הסרטן לקנן בגופו. משה אושפז בבית החולים, והעביר את הימים לצד רעייתו, שאף היא אושפזה באותה תקופה. טיפולי הכימותרפיה שעבר החלישו את המערכת החיסונית שבגופו, ולרופאים לא נותר מה להציע. התקווה כי יתאושש ויחזור לאיתנו נגוזה. בעודו מאושפז, עטוף בבני משפחתו האוהבים, הספיק להיפרד מהם בטרם עצם את עיניו לעד.

משה ונטורה נפטר ביום י"א באלול תשס"א (30.8.2001). בן שישים ואחת בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון, תל אביב. הותיר אישה וארבעה ילדים, נכדים ואח.

משה מונצח בעירו מודיעין-מכבים-רעות, באנדרטה לזכר בני היישוב שנפלו במערכות ישראל. דף לזכרו נפתח באתר האינטרנט "גל-עד" של העירייה.