בנם של חנה ודרור. נולד ביום ו' בשבט תשמ"ד (10.1.1984) בירושלים. אח בכור לציפורה. כן הייתה לו אחות למחצה מצד אביו, זיוה.

משה (מושיקו) גדל והתחנך בירושלים. למד בבית ספר יסודי באזור מגוריו והמשיך ללימודי חטיבה ותיכון ב"רנה קסין" ובהמשך בתיכון "ג'ינוגלי" בעיר.

תלמיד חכם ונבון אשר נהנה ללמוד ולהרחיב אופקים. תודות להישגיו הטובים התקבל לפרויקט בית-ספרי המשלב לימודים ב"אוניברסיטה העברית" ושאב הנאה מרובה מהאתגר ומנושאי הלימוד המגוונים. התנהלותו חביבה ונטולת שיפוטיות, עזר לחבריו בפתרון שיעורי בית ובלימודים לבחינות וחלם להשתלב באקדמיה ולרכוש השכלה גבוהה.

בילדותו המוקדמת נפרדו הוריו והוא נותר להתגורר עם אימו ואחותו. אחראי ובוגר היה, תפס כבר בגיל צעיר את מקום ה"גבר" בבית וביקש לסייע ולעזור בכל דבר ועניין, סיפרה ציפורה אחותו: "כשהיה בן תשע חסך כסף וקנה לי, לסבתא, לדודה ולאימא שרשרת לב עליה חרוט שמה של כל אחת מאיתנו כמתנה לחג. בגיל עשר תיקן לאימא טלפון מפורק בעזרת כף. הצליח לסדר דברים תקולים ולפתור בעיות בבית". עצמאי ומסודר, מימן את לימודי הנהיגה שלו בעצמו והפתיע את אימו כשהגיע לבית לאחר שעבר מבחן נהיגה מעשי וקיבל רישיון.

רגיש וחיובי בגישתו, ידע להכיר תודה וליהנות מדברים קטנים כגדולים, נהג לכתוב מכתבים לקרוביו ובהם הביע רגשותיו. כאשר רכשה האם מחשב לבית כתב לה מכתב בזו הלשון: "לאימא הטובה ביותר, קשה לי לתאר כמה אני אוהב אותך. גם כשלפעמים את עצבנית, את הדבר הכי חשוב לי בעולם ותמיד תהיי לי מקום ראשון".

חברותי ואהוב, יצר קשרים חברתיים בקלות והיה אהוד ומקובל בכיתתו. מראהו החיצוני נאה, הוא נחשב ל"אליל הבנות" בתיכון והיה מחוזר עד מאוד. בני משפחתו קראו לו "מושיקו" וחבריו כינו אותו בחיבה "קוקו"/"קוקו עצמות" בשל מבנה גופו הרזה.

עד גיל חמש-עשרה גרה המשפחה באזור חרדי בעיר וכבן למשפחה דתית מסורתית, הקפיד ללכת עם כיפה ולשמר אורח חיים דתי על אף שהתחנך בחינוך ממלכתי וסביבתו וחבריו הקרובים היו חילוניים. בערבי שישי נהג להתפלל בבית הכנסת ובימי שבת שיחק במגרש השכונתי כדורגל וכדורסל. בזמנו הפנוי נהנה לקרוא ספרים ולשחק במשחקי מחשב.

לקראת גיוסו לצה"ל החל להתאמן על מנת להתחזק ולשפר את יכולותיו הפיזיות, חדור מוטיבציה לשרת שירות קרבי. "משה נהג לצפות בסרטים בכיכובו של השחקן ז'אן קלוד ואן דאם ושאף להיות לוחם כמותו" סיפרה אחותו בחיוך. כמודל לרוח לחימה וכמחווה לאהבתו לקראטה תלה פוסטרים של ואן דאם וברוס לי בחדרו. כחלק מרצונו לשירות קרבי, השתתף ביום גיבוש של חטיבת "גולני" וחזר מרוצה מאוד מהישגיו.

ביום 29.7.2002 התגייס לצה"ל ושובץ לשירות כלוחם בחטיבת "גולני". הוא שמח מהשיבוץ ומהגשמת החלום באומרו: "וואלה לא מתאים לי לשבת כל היום... אני רוצה לתת מעצמי באמת כמה שיותר. אני יודע שלא באתי לאכול שוקו ולחמנייה ולשיר שירים. באתי להילחם ולתת את הנשמה".

על אף שסבל מאסטמה וחווה קשיים באימונים ובתרגילים, ביצע את משימותיו בנחישות ומתוך מוטיבציה אדירה להצליח ולהתקדם. השתלב היטב ביחידה, קושר קשרים חברתיים טובים עם חבריו לצוות, שמח להושיט עזרה, תמיד ברצון ועם חיוך. "משה היה אחד החיילים המובילים במחלקה" תיאר אותו חיים חברו, "זה שתמיד שאל למה והתעניין בכל דבר. רצה לעזור, הסתדר עם החברים והמפקדים. חייל לדוגמה".

אוהביו סיפרו כי גם במהלך החופשות ובסופי השבוע בבית, הקפיד על אימונים סדירים, ריצות בוקר ואימוני כוח על מנת לשמור על כושר גופני וסיבולת טובה ושאף להצטיין במסלול ההכשרה שעבר לקראת היותו לוחם בחטיבה. מפקדו סיפר: "ראיתי חייל משקיען עם מוטיבציה גבוהה להצליח בגולני ושאיפות פיקוד וקצונה. הוא היה שרירי ומפותח, ואפילו בסופי שבוע התאמן בבית. בחור טוב, כולם אהבו אותו".

בזכות המאמצים הרבים שהשקיע, בלט בקרב חבריו לפלוגה הן בכושרו הגופני והן במוטיבציה הרבה שהפגין ונבחר לשמש כקשר מ"מ (מפקד מחלקה). גאוותו על כך הייתה גדולה ותחושת ההישג פעמה בו. על בחירתו לתפקיד סיפר סמל המחלקה: "נבחרת להיות קשר מ"מ, תפקיד קשה שדורש נחישות, השקעה, כוח, מחשבה ומהרגע הראשון ידענו שזה התפקיד בשבילך. הקפדת לבצע אותו על הצד הטוב ביותר, דאגת שתמיד הקשר יהיה תקין והכי מדוגם כי ככה היית, תמיד שאפת לשלמות".

בסיום הטירונות ולקראת מסע הכומתה המסכם את מסלול ההכשרה, חש ברע אך למרות זאת נחוש היה שלא לוותר ולהשתתף במסע על מנת לסיים את המסלול לצד חבריו לצוות. סיפרה אחותו ציפורה: "משה היה 'מורעל', כשהגענו ללוות אותו במסע הכומתה גילינו שהוא חולה ולא מרגיש טוב אך למרות הכול החליט לא לוותר ולצאת למסע בכל זאת ולסיים יחד עם חבריו".

בסיום המסלול, יצא לחופשת רגילה ובילה את חג החנוכה במחיצת בני משפחתו וחבריו. בסוף החג, במוצאי שבת 7 בדצמבר 2002, יצא עם חבריו לבילוי בעיר. בדרכם למקום חפצם, אירעה תאונה והרכב בו נסעו התהפך. בתאונה נהרגו משה ושניים מחבריו – טוראי אברהם לוי ואיתן חכם, שני חברים נוספים נפצעו באורח קשה.

טוראי משה (מושיקו) מזרחי נפל בעת שירותו ביום ג' בטבת תשס"ג (7.12.2002). בן תשע-עשרה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.

מפקדו ספד לו: "ביום שקיבלתי את החיילים, חיפשתי חייל שנראה פחות בהלם מהיתר, אחד שיכול לסחוף אחריו אנשים, בעל תכונות של מנהיג אשר נכון להוביל קדימה. מהר מאוד גיליתי שמשה הוא האדם שאני מחפש. חייל רציני, ידע לאן הגיע עם הרבה רצון ומוטיבציה. בעל שאיפות גדולות וחלומות שרצה להגשים, בין אם באזרחות ובמיוחד בצבא. מסוג החיילים שלא נשברים וימשיכו עד שלא יעמדו על הרגליים במסע הכומתה. אבל ברגע, בשנייה, רגע סתמי הוא הלך בלי שום קשר למציאות... היו לי בכיתה שלושה-עשר חיילים ופתאום נשארו לי רק שנים-עשר, אבל בתוכנו עדיין נשארו לי שלושה-עשר חיילים, עוד מעט כבר לוחמים. דמותו תלך איתנו ותלווה אותנו לאן שנלך בטוב וברע, כשיהיה קשה ובעיקר כשיהיה מפחיד... מזרחי, אתה חסר לי ואני נורא מתגעגע אליך, אוהב אותך ואני מבטיח שנזכור ולא נשכח".

חבריו ליחידה ערכו חוברת לזכרו ובה תמונות ודברים שכתבו. ואלו מילותיו של יהושע, חברו הטוב לצוות: "משה, אני לא יכול להאמין שאני עושה את מה שאני עושה, כותב עליך מכתב. אין צדק ואין היגיון בעולם. מהפעם הראשונה שראיתי אותך ידעתי שנהיה חברים, ובסוף אכן נהיינו חברים טובים. לא קל לאבד חבר קרוב אחרי שאתה גר איתו כמה חודשים. היו בך המון דברים טובים, ותמיד שאפת ליותר, הכי גבוה. בלטת בכל דבר, בריצות, בפק"לים (פקודת קבע לקרב), תמיד עם חיוך. לא קל בשבילי שאתה לא כאן, תמיד סייעת לי כשהייתי צריך עזרה, עודדת אותי כשהייתי במצב רוח רע. היה לך לב ענק, היית אהוב על כולם ואהבת את כולם. קשה לי לרשום את מילותיי וקשה גם למצוא את המילים. דבר אחד אני יודע – חבר אתה חסר. תמיד אזכור אותך אחי, לעולם תהיה פה איתי, מתגעגע אליך מאוד".

חברו לתיכון כתב: "מושיקו, הכרנו אותך בין כותלי בית הספר כשלמדת שתי שכבות מעלינו. ביחד עברנו חוויות רבות, במיוחד בהפסקות, כשקול צחוקך הדהד לכיתות. ביחד צמחנו, בגרנו. בין המסדרונות הארוכים נשמע קול צחוק בריא של נער, עלם חמודות, רך בשנים. צחוק שנגדע בבת אחת והותיר אותנו עם הרבה מכאובים. ליבנו מחסיר פעימה כשנזכרים אנו בחלומות שטווינו על ההווה, על העתיד שלא תמיד נראה לנו כה קרוב, אך נעצרו הם בבת אחת, עם כאב מר וזיכרונות לרוב. זיכרונות של בחור צעיר עם חיוך מקסים על הפנים, של נער חמודות שידע להסב אושר לכולם ולבנות. לדאבוננו, במלחמה הקשה ביותר הלכת. תמיד נזכור אותך וננצור את זכרך לעד".

כתבו אוהביו: "שושנים על קברו. זמן שנעצר עבורו. הזמן מכהה את התחושות אבל הזיכרון חי וקיים. געגועים לאיש ההוא שנותר ילד. הלך ולא ישוב".

משה מונצח במתנ"ס בשכונת מגוריו בירושלים ובבית "יד לבנים" בעיר. כן הוא מונצח באתר ההנצחה ובמוזיאון חטיבת "גולני" בצומת גולני, באתר האינטרנט של החטיבה הועלה דף לזכרו ובו תמונות וקטעים שכתבו אוהביו.