בנם הבכור של יקוט ושלום. נולד ביום י' בניסן תש"ד (3.4.1944) במרוקו. גדל במשפחה ברוכת ילדים, ולו אחד-עשר אחים ואחיות. אח של גבריאל, זהבה, אלי, שמחה, רחל, בת-שבע, רבקה, ציפי והתאומות יקירה וחנה.

משה גדל במרוקו עד שנת 1956, בשנה זו עלתה המשפחה ארצה. הם התיישבו בבית שמש והוא למד בבית הספר היסודי "שמשון". עם סיום בית הספר היסודי עבר ללמוד בתיכון "אורט" בירושלים, מאחר וטרם הוקם תיכון בבית שמש. מדי בוקר צעד כשני קילומטרים אל תחנת האוטובוס בצומת שמשון על מנת לעלות לאוטובוס לירושלים, ומדי ערב חזר באותה דרך. בערב עבד בבית מלאכה כדי לעזור בפרנסת הבית, ולאחר ארבע שנים סיים בהצלחה את לימודיו.

בסיום לימודי התיכון התקבל ללימודי אווירונאוטיקה בטכניון כעתודאי של צה"ל, אך עקב מקרה מוות במשפחה פרש מהעתודה ובשנת 1962 התגייס לצבא והחל שירות סדיר בחיל ההנדסה הקרבית.

במהלך שירותו עבר קורס קצינים והמשיך למסלול פיקודי בשירות קבע. במלחמת ששת הימים ביוני 1967 לחם בגזרה המצרית בסיני.

בדצמבר 1967, בעת שעסק בפינוי שדה מוקשים בגבעת התחמושת בירושלים (שהייתה בשליטת ירדן עד המלחמה), עלה על מוקש נעל שניסה לנטרל. הוא איבד עין, נפצע ברגליו, והוכר כנכה צה"ל.

בשנת 1968 השתחרר מהצבא. כעבור זמן קצר נשא לאישה את אליס לבית בן דוד, בני הזוג הקימו את ביתם בבית שמש ובו גידלו חמישה ילדים: הבכור בן אור (נקרא כך על שם מלחמת ששת הימים, אשר כונתה מלחמת בני אור), אלי, ענת, יריב ושיפרה.

בשנת 1973 נקרא משה לשרת במלחמת יום הכיפורים. במהלך הלחימה נפצע שנית ממוקש. אחרי שטופל שירת כחוקר של שבויים סורים. בעקבות החקירות המאומצות סבל מהתקפת לב, לאחר שעבר שיקום המשיך בשירות קבע בצה"ל.

במסגרת שירותו בחיל הנדסה הקפיד לשלב בהדרכה המקצועית הדרכה בנושאי הכרת הארץ ואהבתה. בסיירם בארץ לאורכה ולרוחבה קיבלו חייליו, מלבד הסברים על חומרי חבלה ודרכי נטרולם, גם הסברים על ההיסטוריה של ישראל, הנופים, החי והצומח הייחודיים לאזור. הוא בלט כקצין מסור לצבא ולחייליו, לא פעם הזמין חיילים ששהו בשטח לישון בחצר ביתו וכיבדם בארוחה חמה.

במהלך השירות נשלח ללימודים גבוהים. בעת לימודיו בפו"ם (מכללת פיקוד ומטה) התמחה בהיסטוריה, וקיבל מהאוניברסיטה תואר שני כשנושא עבודת המאסטר שלו היה: רצח העם הארמני.

ב-1982 השתתף במלחמת לבנון, בין היתר עסק בפינוי מוקשים באזור הבופור.

במהלך שירותו בצה"ל התקדם בתפקיד ובדרגה, השתחרר מהצבא בדרגת סגן-אלוף. "הוא היה הסרן הראשון ולימים סגן האלוף הראשון מבית שמש", נכתב במקומון היישוב.

אחרי שחרורו פנה לפעילות ציבורית בעיר מגוריו, היה סגן ראש עיריית בית שמש והחל להנהיג את מסורת "צעדת ירושלים" בעיר. הוא התנדב בארגון "צוות" - ארגון גמלאי צה"ל, שם סייע וייעץ לנכים לגבי זכויותיהם השונות.

משה פרץ נפטר בכ"ב בשבט תשע"ג (2.2.2013). בן שישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בבית שמש. הותיר אחריו אישה, חמישה ילדים, נכדים ועשרה אחים ואחיות.

על המצבה כתבו אוהביו: "איש ארץ ישראל, איש הספר והמעשה, אוהב ירושלים, טורח למען הציבור, רודף שלום ואוהב שלום".

בספר בו איגדו זיכרונות ממנו כתבה אחותו: "אח יקר. תמיד בחוכמתך עזרת לי בעבודות חקר שהיו בעניין ארץ ישראל, מורשת, גיאוגרפיה ועוד. היית סמל לאהבת הארץ ונופיה. באחת המלחמות שהשתתפת איבדת את עינך אך המשכת לסייר ולטייל בה, ועכשיו נקברת ממש מעל הנוף שקרוב לביתך ולמקומות שתמיד סיירת לבד עם הכלבים שלך. תהא מנוחתך עדן".

ילדיו כתבו: "אנו זוכרים ומתגעגעים, ומגדלים את הילדים והנכדים לאור חריצותך, ההתמדה, ההשקעה והרצון לעשות תמיד את הטוב ביותר, ולערכי אהבת המולדת העצומה אשר הייתה בך".