בן חנה וישראל, נולד ביום כ"ב באב תרפ"ו (2.8.1926) בתל-אביב. בילדותו עברה המשפחה לגור בנהריה. משה סיים בית-ספר יסודי והתכונן לבחינות-הבגרות. למחייתו עבד כצבע ופקיד-דואר (במדור הטלפון). הוא ואחותו עליזה הביאו עימם אווירה ארץ- ישראלית לנהריה ה"יקית" והשפיעו השפעה רבה על ילדי המקום. שניהם הצטיינו באומץ-לב שירשו מאביהם. משה היה טוב-לב ועניו, קשור בכל לבו לחבריו. היו לו ידיעות רבות בידיעת-הארץ ובלשון העברית. היה אדם שלם בגופו ובנפשו, ואם כי לעתים פחד מפני המחר הבלתי-נודע, לא חת מפני המציאות היום-יומית והוכיח זאת במעשיו. מנעוריו היה חבר ה"הגנה" ועלה לדרגת מ"מ בגדנ"ע בנהריה ושבי-ציון. עם קבוצת נוער מומחה לקפא"פ (קרב פנים-אל-פנים) השתתף בעלייה ליחיעם. פקד על כיתת חי"ש בנהריה והיה אחראי להדרכה ולשמירה במבואות המושבה. כמפקד סייר את הסביבה בלילות ובידו נשק בלתי-לגלי והגיע עד לכפרי הערבים בסביבה - אום אל-פרש, כברי ותרשיחא. הוא השתתף בתמרונים ובהכנות להגנת יחיעם.

התקפת כוחות "צבא ההצלה" על המשק בעת מלחמת-העצמאות באה בדיוק מאותו צד שמשה קבע בתמרונים שמשם תבוא ההתקפה ותודות להכנות שנעשו עלתה ההגנה יפה. הוא לא ידע מורך-לב ובשעת ההתקפה עמד על חומות המבצר ופקד בשקט המיוחד לו. אחר פעולה זו קיבל דרגת מ"מ. ניהל התקפה על כפר הפורעים כברי, לשם פיצוץ בית, ועם חבריו פקד על פיצוץ גשר תרביחה. מהבסיס ביחיעם השתתף בהתקפה על התחבורה הערבית ליד "גבעת המשוריין" (סמוך לכברי) בשיתוף עם הפלמ"ח. שלושת מקלעי ה"ברן" לא פעלו וההתקפה נכשלה. בפעולה שניה ליד "גבעת המשוריין" היה עליו לאבטח את הדרך לשיירה ליחיעם. המחלקה איחרה להגיע והותקפה קשה, אך משה אירגן את הנסיגה בקור-רוח ולמרות האש הכבדה ביצע אותה ללא אבידות. גם בפיצוץ גשר ראש הנקרה ממצובה גילה אומץ מיוחד. כמפקד מחלקה השתתף בקרב על תמרה ובהתקפה שנכשלה על תחנת-המשטרה בבצה ב'. בתקופה שלאחר-מכן יצא לילה-לילה ממצובה לסייר את כל הסביבה, מאילון לחניתה ולנהריה. דרש הרבה מפקודיו, אף כי היה חברם מילדות, אך יותר מזה דרש מעצמו ובעוד שלחיילים הרשה להתחלף בנשיאת נשק, נשא הוא את מטען הנפץ כל הלילה. למרות עייפותו בתום הסיורים, סייע בהורדת אנשים מן הסירות בימי המצור על נהריה. בטח בניצחון והשפיע מביטחונו על חבריו.

ביום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948) השכים קום כדי ללוות את השיירה שיצאה לחיפה להביא מצרכים ליחיעם הנצורה, אף כי לא היה זה מתפקידו. באותה שיירה עלה ליחיעם כמפקד מחלקה. איתו היתה אחותו שנסעה כאלחוטנית. השיירה יצאה מנהריה בשעות הצהריים ובה 7 כלי רכב ו90- אנשים כדי להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת ליחיעם. ליד כברי נתקלה השיירה במארב שהציבו הערבים. המשוריין הראשון הצליח לפרוץ ולהגיע ליחיעם, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ובחסות החשכה הצליח חלק מהם להיחלץ. משה לא רצה לעזוב את אחותו. השניים היו קשורים זה לזה בחייהם, ובמותם לא נפרדו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה.  לאחר מותו הועלה לדרגת סגן.